כמרצה יחסית חדש וסקרן שרק התחיל את הדרך באקדמיה, אני תמיד מחפש השראה בכל מקום אפשרי. בדיוק בגלל זה, כשהספר החדש של מירב שמי־פרץ נחת אצלי, הרגשתי שמצאתי אוצר. ספר תרגילי העיצוב בעריכתה הוא לא רק מקבץ של בריפים, אלא מחווה יפהפייה לכל מה שעושה את ההוראה שלנו למשמעותית. לכבוד השקת הספר, תפסתי את מירב לשיחה על מלאכת האוצרות הזו, על מה שנשאר מאחור ועל האהבה הגדולה למקצוע.
מירב, את מגיעה מהוראה ומניהול אקדמי, אבל הפעם את בכובע של עורכת. מה זה אומר עבורך, ואיך נולד בכלל הפרויקט השאפתני הזה של איסוף תרגילים מקאדר כל כך עשיר של מרצים?
"זה התחיל ממחשבה שמטרידה אותי שנים," היא מסבירה בראשית דבריה. "למה תרגילים תמיד נתפסים כתוצר לוואי? הם הרי לא זוכים לתיעוד או לחשיפה, בניגוד לעבודות הסטודנטים. תהיתי מה קורה להם כשהמרצה פורש לפנסיה, האם הם נעלמים מהעולם? הספר הוא התשובה שלי לשאלה הזו. יצאתי למסע איסוף כדי להבין לעומק איך אנחנו בעצם מלמדים, מה זה אומר להנחות סטודיו, והתעניינתי באופן מיוחד בתפקיד של התרגיל"
כשמסתכלים על המגוון, בולט ריבוי התרגילים של תקשורת חזותית וטיפוגרפיה. זה משקף מבחינתך את המעמד שלהן בעיצוב הישראלי כיום?
"הגישה שלי רב־תחומית, אבל אי אפשר להתעלם מזה שתקשורת חזותית היא מחלקה ותיקה וגדולה, והמרצים בה מתועדים מטבעם. ג'וגול, למשל, שלח לי צילום של תרגיל ממכונת כתיבה מבצלאל של 1976. גם ירום ורדימון מלווה אותנו עם תרגיל שהתפתח אצלו עשורים. עשיתי מאמץ אקטיבי לאזן את זה ולשלוף תרגילים גם מתחומים פחות מתועדים, כמו עיצוב קרמי. המטרה היא לייצר חיבורים בין הפיסי לדיגיטלי, ויש בספר אוצרות אמיתיים: מתרגילי המצבות של ינק יונטף ועד העבודות המבריקות של דוד טרטקובר ז"ל."
כשהחזקתי את הספר המודפס ביד הרגשתי שהוא הפרויקט האחרון שלי שכנראה נוצר ללא בינה מלאכותית כלל
בדיוק בהמשך לעושר הטקסטואלי הזה, הספר יוצא לאור בתקופה שהבינה המלאכותית טרפה את הקלפים. האם לדעתך צריך לעדכן את התרגילים האלו כדי שיהיו רלוונטיים?
"הרוב נכתב ונערך עוד לפני הפריצה הגדולה של הבינה המלאכותית, וזה מעניק לו תחושה של מלאכת יד אנושית. המרצים שילבו כלים בטבעיות, כמו אלון שטיאט שעובד עם חומר ארכיוני, אבל הספר נותר עדות לחוכמת כפיים. הרגשתי שזה אולי הפרויקט האחרון שנוצר ללא עזרת הצ'אטים. העורך שלי, יוני רז פורטוגלי, אמר שזה מרגיש כמו עבודת כפיים, וזה בדיוק העניין. מדובר בחוכמה שנצברה מדורות של מרצים שפיתחו הכל בעצמם."
את אותה מלאכת יד אפשר לראות היטב בספר בעיצובם של סטודיו רוני ורוני. בואי נדבר על האתגרים. לעמד מאות עמודים של טקסט ללא דימויים זה מהלך אמיץ.
"זה היה תהליך משותף מהרגע הראשון. רצינו 'ספר עבודה', פורמט של סקצ'בוק שאפשר לקמט ולקשקש עליו. האתגר היה לייצר מקצב מעניין לאורך 400 עמודים. הפתרון היה משחק בשלושה גדלי פונט. היו מי שחשבו שהפונט הגדול נראה כטיזר, אבל זו הייתה בחירה מודעת לקהל של מעצבים. רצינו אובייקט נחשק, כזה שמרפרר למחברת עבודה עם מדבקה וגריד."
זה בהחלט עבד לדעתיף. ולסיום נחזור לפן הכללי, מה הספר הזה לימד אותך על העיצוב הישראלי?
"שהרמה פה גבוהה מאוד. הסטודנטים שלנו מגיעים עם ניסיון חיים, והסביבה הישראלית מלאה בקונפליקטים שמייצרים דחיפות יצירתית. הספר משקף את זה, מתרגילים שנולדו בסגר הקורונה ועד התרגיל של עזרי טרזי מהטכניון, שמתייחס ביושרה מוחלטת למציאות שאחרי השבעה באוקטובר."
התשובות של מירב רק מחזקות את התחושה שהרמה הגבוהה של העיצוב המקומי משתקפת היטב בספר הזה. הספר עשיר, גדוש בתרגילים מכל הסוגים, והבחירה החכמה לסדר אותם לפי נושאי על כמו פרשנות, זהות ומרחב, ולא לפי מחלקות, מאפשרת קרוס־אוברים מרתקים בין דיסציפלינות. הפורמט הקומפקטי, הקטן מ־A5, הופך אותו לכלי עבודה של ממש, כזה שפשוט כיף לזרוק לתיק כמו מחברת סקיצות, כשכריכת הקרטון רק מחזקת את התחושה החומרית הזו. פרקי הפתיחה של מירב והסיכום של ד"ר שחר פרדי כסלו הם בגדר חובה; הם פותחים צוהר לאיך ניתן לנצל את הספר כמרצים, וחשוב מכך, הוא כלי מצוין לתלמידי עיצוב אוטודידקטים, קהל שרק הולך וגדל בעידן שבו הבינה המלאכותית גורמת לחלקנו לתהות אם בכלל צריך עוד ללמוד עיצוב. התשובה, כפי שעולה מהספר הזה, היא חד־משמעית: כן, והרבה יותר.
לרכישת הספר באתר ׳פורז את נבוק׳ הוצאה לאור.
