סיפור חייו של מאיר גור־אריה

מאיר גור־אריה בתחפושת, כנראה צולם בנשף פורים של "בצלאל", 1910 בקירוב. מקור: ויקיפדיה. הועלה ע"י יאיר טלמור.

מאיר גור־אריה (גורודצקי) (ל' בכסלו תרנ"ב, דצמבר 1891, בוברויסק – 2 בפברואר 1951, ירושלים). נולד בבּוֹבְּרוּיְסְק (כיום במחוז מוהילב בבלארוס). אביו היה חסיד חב"ד בשם יעקב־קופל גורודצקי (משפחתו ייחסה עצמה מצאצאי דוד המלך), ואמו לאה לבית כץ, בת למשפחה מיוחסת ועשירה מקרמנצ'וג, אוקראינה, שעבדה כתופרת עבור המעמד הגבוה.

באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו משרטט החוקר דוד תדהר את הפורטרט הראשוני של מאיר כילד פלא: הוא למד ב"חדר", אבל "מגיל שלש החל מתעניין ומנסה את יכולתו במלאכה, ופעם מצאוהו מפרק את השעון המעורר כדי לגלות את צפונותיו...". הוא היה לוקח גרוטאות פח והופך אותן לצעצועים הדומים לכלים ומבנים. כבר אז החל לצייר אקס ליבריסים: תוויות ספרים מאוירות שנועדנו לציין מי בעלי הספר, ואת המוטיב העיקרי ביצירה שלו – הצלליות, שבהן נעסוק בהמשך. בנערותו בנה בעצמו מצלמה עובדת, שאנשי מדע מרוסיה הגיעו לראותה. לאחר שסיים את לימודיו בחדר, היה הראשון ממשפחתו שהפך לבעל־מלאכה, ועיצב חפצי קודש נוצריים מנחושת (בהיתר מהרב למען פרנסה).

כשקיבל מענק ללימודים, גור־אריה הימר ונסע לפלסטינה, שם הוקם בית הספר לאמנות "בצלאל"בלימודיו בגימנסיה הרוסית, זיהה את כשרונו מנהל הגימנסיה, וניבא לאביו שצפוי לו עתיד מזהיר: אם ינסה להתקבל לאקדמיה לאמנות, יקבלו אותו בזרועות פתוחות (אם יהדותו לא תקים לו אויבים). אביו שעה לעצת המנהל והוציא את מאיר מהגימנסיה, אבל לא שלח אותו לאקדמיה הרוסית. מאיר נשלח להתגורר אצל דודו שבלודז' שבפולין וללמוד בבית־הספר לאמנות הציור. מאיר למד בין השנים 1907 ל־1909 ונתמך על־ידי הדוד ואישה נוספת. כשקיבל מענק ללימודים בחו"ל, הוצע לו לנסוע לגרמניה, אבל הוא העדיף להמר: הוא יסע לפלסטינה הנידחת, שם הוקם בית הספר לאמנות "בצלאל".

אריך גולדברג ומאיר גור־אריה – כריכה לספר תנ"ך, 1913 בקירוב, אוסף סלמה וסטנלי בטקין, תצלום, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים.

רוחות מלחמה

בשנת 1909, בגיל 22, עלה עם משפחתו לארץ והחל את לימודיו ב"בצלאל". לאחר שנתיים סיים את לימודיו והצטרף לצוות המורים. הוא החל ללמד במחלקת גילוף השנהב (ב־1914 התמנה לראש מחלקת החיטוב בשנהב, אבן ועץ). מאוחר יותר התחתן עם שרה בת־יעקב ירושלמי. מלחמת העולם הראשונה שהחלה ב־1914 זיעזעה את כל אירופה וגם את הקולוניות השונות, וארץ ישראל שהיתה כפופה לאימפריה העות'מאנית הפכה גם היא לזירת קרב. ב־1915 גויס מאיר גור־אריה בכפיה לצבא העות'מאני ועבד בשרטוט במשרדים הצבאיים שבירושלים.

באותה תקופה ביקש שץ מהמצביא אחמד ג'מאל פאשה את חסותו האישית על תלמידי "בצלאל" המשרתים בצבא. גור־אריה הופקד על תכנון שי אמנותי, שישולבו בו כל סוגי האומנויות של בצלאל. בשנת 1917 התקדם הצבא הבריטי בחזית עזה-באר־שבע, מה שמנע מגור־אריה לסיים את העבודה על השי. המפקדה הטורקית אולצה לעבור לדמשק, וכך גם גור־אריה. כדי להמנע מכך, הוא ערק והסתתר שבועות אחדים. רק כששיחרר הצבא הבריטי את ירושלים, יכל לחזור לעבודתו ב"בצלאל".

איש רנסאנס

בשלב מסוים צימצם את היקף המשרה שלו כמורה על מנת להתרכז בעבודה שלו ב״בית מלאכה לאמנות אינדוסטריאלית״ שפתח עם זאב רבן

תפקידו ב"בצלאל" התרחב, והוא לימד ציור ומקצועות נוספים, אבל בשלב מסוים צימצם את היקף המשרה שלו כמורה על מנת להתרכז בעבודה שלו ב״בית מלאכה לאמנות אינדוסטריאלית״ שפתח עם זאב רבן בשנת 1923. היום אנחנו רגילים לבוא מתחומים מאוד מוגדרים בעיצוב כמו "עיצוב גרפי" או "עיצוב תעשייתי", לכן אפשר ממש להשתאות לנוכח היקף תחומי היצירה שלו: ציור דיוקנאות וצלליות, עיצוב ואיור ספרים וספרי ילדים, עיצוב כרזות, סיכות וסמלים, מיניאטורות משנהב, פיתוחי פלדה ונחושת, ועיטורי כנסיות שיצר ביחד עם שותפו רבן. בגלל טביעת העין המיוחדת שלו, שימש כגראפולוג מומחה לבית־המשפט בתקופת השלטון המנדטורי, לבדיקת מסמכים שיש עליהם חשד זיוף. וכשכל זה לא הספיק, גם כתב כתבות לעיתונים והעביר הרצאות שונות.

איורים לספר "אליהו הנביא" מאת יחיאל היילפרין, הוצאת "הגנה", 1925 , אוסף פרטי, תל אביב.

הוא השתתף בייסוד אגודות כמו "אגודת הממציאים בארץ־ישראל" ו־"אגודת האמנים העברים בארץ־ישראל", והקים את "דפוס גרפיקה" עם רבן בשנים 1929-1923. באופן דומה לתקופת ילדותו, הוא המשיך ללמוד מדעים שונים ולהמציא חידושים ולרשום אותם כפטנטים על שמו. בטקסט מתוך התערוכה לכבודו בשנת 1981 בגלריה "דבל", העיד בנו שבתקופה שבה לימד גור־אריה הדפס בבצלאל והאמצעים היו דלים, הכין אביו את החומרים ובנה את מכבש הדפוס במו ידיו. גור־אריה התנסה במדיות שונות של הדפס כמו תחריט יבש, הדפסי אבן של גלויות, חיתוכי קרטון והדפסות סטנסיל. הוא המשיך לפתח את הטכניקה שלו, ונודע בזכות הצלליות (סילהואט) שיצר בטכניקת הסטנסיל בסגנון הנוקשה הייחודי לו, שבו אעסוק בחלק השמיני של סדרת הכתבות הזו.

בחלק הבא אחזור לספר את סיפורו של זאב רבן כמורה וכיוצר רב־תחומי בבצלאל, ואעסוק גם בספר "ירושלים הבנויה" שעיצב עבור פרופ' בוריס שץ.