עבודות התבליט והפיסול של זאב רבן בבניין ימק״א בירושלים

"עם ראשית הבנייה [של בניין ימק"א ירושלים] החילנו לטפל גם בעבודות הפיסול המרובות בבניין. מלאך השרף הגדול הצופה ממגדל הפעמונים, שש כנפיים לו, ובידו רצפה שלקח מעל המזבח, כחזיונו של הנביא ישעיהו. קומתו כחמישה מטרים ורוחבו כשניים וחצי מטרים. או האישה עם כדה על ראשה ועשרות הכותרות של העמודים עם תבליטים שרעיונותיהם לקוחים מהתנ"ך ומהברית החדשה, ובתבליטי העץ שבחדר המזבח המסמלים את כוחן של אחווה ורעות. כל אלה דרשו עבודת אמנים ופסלים שלא נקל היה למוצאם בארץ."

(ברוך קטינקא, מהנדס הבניין, חברת הקבלן "אלבינה, דוניה וקטינקא")

בחלק הקודם הצגתי כמה ספרים אותם עיצב זאב רבן, כמו "מעשה העז", "אלף-בית", ו"שיר השירים". בחלק הזה אספר על פרויקט בניין ימק"א שבו השתתפו רבן וגור־אריה.

מתחם ימק"א ירושלים בתמונה שצולמה בשנות השלושים. מקור: ויקיפדיה

בשנת 1917, לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה, שב איגוד צעירי הנוצרים (Young Men's Christian Association - YMCA או בקיצור ה-Y), לפעול בארץ כדי לענות לצרכיהם של אלפי החיילים הבריטים שכבשו את ירושלים. הארגון נוסד בשנת 1844 בלונדון, ומטרתו לאחד בין צעירים נוצרים בערים הגדולות ברחבי העולם, ולהציע להם פעילויות שונות שיטיבו עם בריאותם הפיסית והרוחנית.

מן הכח אל הפועל

אישים רבים מתקופת המנדט הבריטי בארץ קשורים בהבאת חזון הבניין אל הפועל, אך את המימון הביא המיליונר האמריקאי ג'יימס ג'רווי, שביקר בארץ ב־1920 והתחייב לתרום כסף לבניית בניין קבע לימק"א ישראל. דבריו של הפילדמרשל לורד אדמונד אלנבי נחקקו בכניסה לבניין, ומתארים את החזון שהביא להקמתו: "מי יתן ויהיה זה מקום שתשרור בו אווירת שלום ויישכחו בו הקנאות הפוליטיות והדתיות. מקום שיטפח ויקדם אחווה כלל־עולמית".

הבניין תוכנן בידי ארתור לומיס הרמון (שהיה בין מתכנני האמפייר סטייט בילדינג), ונחשב לבניין היפה ביותר מבנייני הארגון בעולם. הסגנון הארכיטקטוני שלו נטוע בשורשי המרחב, ומורכב מהשפעות ביזנטיות, יהודיות, ומוסלמיות. המתחם כולל אולם קונצרטים קטן, מלון, אולמות לכנסים ואמנויות במה, מתקני ספורט כמו בריכת שחייה, חדר כושר, וגם אצטדיון (ששימש כמגרשן הביתי של קבוצות בית"ר ירושלים והפועל ירושלים, ונהרס לטובת פרויקט נדל"ני).

הבנייה החלה בשנת 1926, אך ראשית המעורבות של אנשי "בצלאל" בפרויקט היא בהזמנה שנשלחה באוקטובר 1927 לפרופ' בוריס שץ ליצירת "חלונות אמנותיים". אולי בגלל מומחיותו של שץ במכירה, התרחבה ההזמנה באופן משמעותי.

באותה עת היה רבן בן 37 ובשיא כוחותיו היצירתיים, וקיבל הזמנות רבות. כאמור בכתבה הראשונה בסדרה, בתקופת לימודיו באירופה חונך רבן כפסל, והושפע מערכים אוניברסליים כמו סובלנות כלל־עולמית. עם זאת, בהגיעו לארץ גילה שאין ביקוש לפסלים, ולכן נאלץ להתרכז במלאכות נוספות. לכן אפשר לומר שהיתה זו ההזדמנות הגדולה של רבן להראות את מלוא יכולותיו בפרויקט היוקרתי, ולשוב לפסל.

(כנראה) מאיר גור־אריה מסתת תבליט של אריה, סמלו של הקדוש הנוצרי "מרקוס המבשר". שנות השלושים. מקור: ארכיון יד בן צבי

רבן, שהיה כבר רגיל לפקח על הזמנות גדולות ועל מספר גדול של עובדים (כמו בפרויקטים של כסא אליהו וארון הברית שעיצב), היה עתה אחראי על פיקוח העבודה של כל עבודות הפיסול (שאת רובן עיצב בעצמו), וגם על עבודות עץ ונחושת בתוך הבניין ובחזיתו. הוא עיצב לוחות תבליט פיסוליים, כותרות עמודים, אפריזים, דלת עץ מגולפת, מפות במגדל הפעמונים, ועיטורים אדריכליים. את הסגנון הפיסולי הרכיב מהשפעות אשוריות, ביזנטיות, חומרים מקתדרלות אירופאיות, מציורים נוצריים מהרנסאנס. כאמור – הוא לא עמל לבדו, ונעזר בחבריו מבצלאל: מאיר גור־אריה, בתיה לישנסקי, שמואל מלניק, וכנראה גם סטודנטים מבצלאל. גור־אריה (כנראה) מופיע בתמונה שבה הוא מסתת בתשומת לב תבליט יפהפה עם פסל של אריה, סמלו של הקדוש הנוצרי "מרקוס המבשר".

תהליך העבודה

"[...] ציורי הפסלים שבתכנית היו בגודל של כמה סנטימטרים. על האמנים היה להגדיל את התמונה ולהכין דוגמה מגבס של כל פסל. את הדוגמאות שלחנו לאמריקה לאישור. אחרי האישור ניגשו הפסלים לעבודה באבן ממש. [...] אדמסון דרש שהפסלים ישתמשו במפסלות לפי הדוגמה העתיקה של ימי הביזנטינים, כלומר במפסלות חרוצות ולא חלקות. לשם כך נסענו לבעל־בק ולעוד מקומות בהם שרידים ארכיאולוגיים, כדי ללמוד ולהכיר את דרכי הפיסול באותם הימים [...]"

(ברוך קטינקא, מהנדס הבניין, חברת הקבלן "אלבינה, דוניה וקטינקא").

השרף

היצירה הבולטת ביותר בפרויקט היא תבליט השרף (מלאך) שעל מגדל הפעמונים, שגובהו 4.88 מ'. מקור התבליט בפרק ו' בחזון ישעיהו, בפסוקים ב' ו־ג' המתארים את מראה השרפים: "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ."

משמאל לימין: שירטוט בקנה מידה 1:1 של תבליט השרף שגוף ומעטר את מגדל ימק"א בירושלים. 1931. מקור ויקיפדיה; מודל לתבליט השרף, 1931 שבו נחשף פלג גופו העליון. מקור: ויקיפדיה; תבליט השרף בצורתו הסופית. גובה: 4.8 מ'. צלם: ז'ראר אלון. מקור: זאב רבן - סימבוליסט עברי / מוזיאון תל אביב לאמנות (בשיתוף עם יד יצחק בן־צבי), 2001.

כיאה ליצירה מרכזית, הציורים עברו כמה וכמה גרסאות שאפשר לראות בתמונות: במודל הראשוני משנת 1926 שנוצר מטרה-קוטה כיסו כנפיו את גופו. חמש שנים מאוחר יותר ב־1931 נגלה פלג גופו העליון, ושרטוט בקנה מידה הוכן על קרטון ונתלה על אחד מן הבניינים להתרשמות הלקוחות. בתוצאה הסופית שבוצעה כנראה ע"י יהושע ישפן באבן גיר, כוסה גופו של השרף בגלימה. פיו פתוח ("וְאָמַר, קָדוֹשׁ..."), וידו השמאלית מחזיקה את ה"רצפה" שבעזרתה טיהר את פיו של הנביא.

נוסף להשפעות הכתובות לעיל, אפשר לומר שעיצוב תבליט השרף וחלק מן הקישוטים המסותתים הושפעו מן המלאכים שצייר אפרים מוזה ליליין בתחילת המאה ב"שירי הגטו", "יהודה", ובסמל בצלאל מ־190. השפעה אפשרית נוספת יכולה להגיע מסגנון הארט־דקו שהיה פופולרי החל מסוף שנות העשרים ובשנות השלושים (בניין האמפייר סטייט בילדינג, שתוכנן בין השאר ע"י אדריכל ימק"א לומיס, מעוצב כולו בהשפעת הארט־דקו). הכנפיים של השרף מעוצבות באופן כמעט גיאומטרי שיוצר קומפוזיציה שמקרינה כח, אך בגלל הבחירה בחומר האבן, התבליט משתלב בארכיטקטורה באופן הרמוני.

הלורד אלנבי (עם הכובע) רעייתו וד"ר ג'ון מוט, בפתח בניין ימק"א בירושלים, ביום חנוכת המבנה החדש. 17 לאפריל 1933. מקור: ויקיפדיה

מאז ואז היום

הבנייה נסתיימה בהצלחה, והבניין נחנך בטקס חגיגי ב־17 לאפריל 1933 על ידי הגנרל אלנבי. זוהי אחת מהדוגמאות המרשימות ביותר (ביחד עם ארמון הנציב ועוד כמה בניינים שתוכננו במנדט הבריטי) לאדריכלות שבאמת מהווה שילוב מזרח־תיכוני מוצלח ומרגש. כיום ממשיך הבניין להיות מרכז לפעילויות ספורט ותרבות לכל תושבי ירושלים, ומומלץ לבקר בו על מנת להתרשם באמת מן הפאר והיופי.

בכתבה הבאה אתמקד בסגולות הטיפוגרפיות של מאיר גור־אריה, שנדמה שעדיין לא קיבלו התייחסות הולמת.