יום עבודה צליל, דימוי ולטרינג: ארבעה פרויקטים יצירתיים שנולדו ב״יום עבודה״

מה אפשר ליצור ביום אחד? לפעמים, כשמציבים גבולות של זמן, היצירתיות מתפרצת לכיוונים בלתי צפויים. במסגרת "<a href="https://alefalefalef.co.il/yomavoda/">יום עבודה</a>", ארבעה יוצרים לקחו על עצמם אתגר ייחודי. מיה קלינגר בחנה את מקומו של הלטרינג באיור עיתונאי, ארנון דה־בוטון ניסה להפוך אותיות לצלילים, סרג׳ מיורוב יצר עולם של סייברפאנק עברי וטדי כהן יצר סדרת צילומים שחוקרת את הפער בין ממתקים למציאות. כל אחד מהם יצא למסע אישי, שבו הדמיון והמיומנות המקצועית נפגשו ליום של חקירה ויצירה.

מיה קלינגר – ניסיונות באיורים מלוטררים לעיתונות מקומית

״כמאיירת שאוהבת אותיות תמיד נמשכתי לקו־התפר שבין איור לטיפוגרפיה. עניין אותי לבדוק עד כמה אפשר לשלב בין השניים, ועד כמה אפשר לבטא רעיון נרטיבי באמצעים טיפוגרפים. לפני שנה סיימתי לימודי תקשורת־חזותית בבצלאל, ובמהלך הלימודים הספקתי לבדוק את הגבולות בין איור לעיצוב בפוסטרים ואיורים לספרים. עכשיו מעניין אותי לבדוק את הגבולות האלו באחד מהשדות המסורתיים ביותר של איור – איור לעיתונות. ניסיתי לבדוק אם את המקום של איור מסורתי, אפשר למלא בעבודת לטרינג, לא רק בתור אלמנט עיצובי מעטר אלא גם בתור כלי פרשני של הטקסט, כפי שנדרש מאיור לעיתונות.

במסגרת יום העבודה שלי יצרתי ארבע כותרות מאויירות ומלוטררות עבור כתבות שפורסמו בגופי תקשורת שונים. הכתבות להן איירתי עוסקות בכלכלה, חדשות, עיצוב ורכילות, והן פורסמו במקור בעיתונים שונים. מכיוון שלוח הזמנים היה צפוף, הגבלתי את עצמי לטכניקה הכי מהירה לציור אותיות בשבילי, ציור בעיפרון וצביעה בפוטושופ. כל אחת מהעבודות התחילה בתור סקיצה קטנה בעיפרון על נייר, המשיכה לציור בגודל אמיתי בעיפרון, נסרקה ונצבעה דיגיטלית.

הכתבה הראשונה (מכלכליסט), מספרת על טרנד כלכלה קהילתית טרי מתקופת הקורונה: מכירה ישירה של סחורה מהחלקאים לצרכנים בשכונות מגורים. הלטרינג מפגיש בין שני דברים מנותקים – שכונה עירונית ותוצרת חקלאית, ומציג את השינוי המרענן שהגישה החדשה הביאה. בחרתי להדהד צורת של אות קריאה ומוכרת – סיגננתי את הניגודיות, את הסריפים ואת צורת האותיות בעקבות וברוחו של פרנק־ריהל, שהתשלב בצורה טבעית עם הצורניות האורגנית של הפירות והירקות.

בכתבה של אות־אות־אות האותיות צוירו באופן חופשי יותר. לכותרת הזו אין סיפור מורכב, פשוט כתבה חגיגית שמבשרת על זכיה בפרסי העיצוב. האווירה מתאימה לפרסי העיצוב של אאא, באופן כזה שהאווירה כיפית וקלילה. כמובן שהאווירה גם חגיגית ומשמחת כמו בכל פרס, אך לא מלוקקת כמו פרס האוסקר או מאופקת כמו הנובל. בכותרת צירפתי יחדיו סרטים, כוכבים ושמחה של אותיות וספרות מסולסלות, שמרתי על ניגודיות בשני צדדי הסרט כדי להגביר את הקריאות, ככה יצרתי דימיון לכלי קליגרפי, כמו מברשת או עט נובע.

הכתבה בהארץ סוקרת את התרוקנות הרכבת התחתית בניו יורק בעקבות התפרצות הקורונה. ניסיתי ליצור התרחשות שתעביר תחושה קודרת ושוממת של המצב האפל והמוזר שקורה מתחת לפני השטח. בחרתי לגשת לטקסט ולאיור כשני דברים נפרדים שעובדים יחד: האיור יספר את הסיפור ויעביר לקורא את המידע, והטיפול באותיות יעצים את האווירה. האווירה נוצרת באמצעות תאורה: אור פלורסנט המדגיש את הקרונות הריקים ופנס רכבת שמדגיש את האפלה, והאותיות הן אובייקטים שמושפעים מהתאורה.

הכותרת האחרונה היא לראיון של נסרין קדרי שפורסם בבלייזר. המקרה הזה קצת חורג מהבריף המקורי, שבו הכותרת ממלאת מקום של איור, כי בכתבה מהסוג הזה לא מופיעים איורים בדרך כלל. בחרתי בכל זאת לעשות כותרת גם לכתבה כזו כי סיקרן אותי עד כמה כותרת מסוגננת יכולה לתרום לכתבה יותר קלילה ורכילותית. בחרתי לעבוד בכיוון קליגרפי בכתב קורסיבי, עם השפעות עדינות של קליגרפיה ערבית. לא רציתי שההידהוד לערבית יהפוך לנושא הויזואלי של הכותרת ולכן השתדלתי לתת רק רמזים קטנים לערבית. הוספתי לכותרת המון עיטורים וסילסולים שמזכירים את המוזיקה של נסרין וגם את הגישה הכללית שעולה מהראיון. את הצבעוניות שאבתי מהסטיילינג של הצילומים ובאופן ספציפי מהעגילים. מאוד נהניתי לעבוד על הכותרות האלו, ואני מקווה גם כמאיירת וגם כקוראת שבעתיד הקרוב נראה יותר לטרינג עברי בעיתונות.״

ארנון דה־בוטן — צלילים של אותיות

ביום העבודה שלו, ארנון לקח על עצמו אתגר יוצא דופן – לחבר בין עולמות הכתב והמוזיקה. הוא החל לחקור האם ניתן לייצג אותיות עבריות דרך צלילים, ואיך אפשר להפוך את חוויית הקריאה למוזיקלית. הוא תהה אם, כמו באותיות, גם לצלילים בודדים אין משמעות שלמה ללא הקשר, ואם ניתן לגשר על הפער בין השפה הכתובה, שמקודדת רעיונות בסימנים, לבין המוזיקה, שפועלת ישירות על התחושות.

תהליך היצירה היה מסע של חקירה והתנסות. ארנון בחן את תנועת הכתיבה של כל אות – איזה קו נכתב ראשון ובאיזה כיוון – וניסה לתרגם זאת למאפיינים מוזיקליים. הוא החליט להשתמש בטרומבון, הכלי שהוא שולט בו בצורה הטובה ביותר, ולתת לכל אות צליל או אקורד שמתאים לתפקידה בשפה. כך, למשל, האות א' קיבלה אקורד פתוח ומזמין, בעוד שהאות ו' קיבלה צליל מתוח שמרמז על המשכיות. שלבי העבודה כללו ניתוח מבנה האותיות, ניסויים ליד הפסנתר, הקלטות בטרומבון ועריכת סאונד, עד שיצר מערכת חדשה של "אותיות מוזיקליות". לבסוף, הוא חיבר את הצלילים למילים והאזין להן לראשונה. האם הצליח? אולי התוצאה פתוחה לפרשנות, אבל התהליך עצמו פתח לו דרך חדשה לראות (ולשמוע) את הכתב והמוזיקה.

בבלוג של ארנון תוכלו להאזין לקטעי הסאונד שיצר לאותיות

• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 

סרג' מיורוב – סייברפאנק בעברית

סרג' מיורוב לקח את חזון הבלייד ראנר והלביש אותו בשפה העברית – פשוטו כמשמעו. בפרויקט שלו, הוא יצר סמטה סייברפאנקית עמוסת שלטי ניאון בעברית, שמדמיינת עתיד אורבני שבו דוכני פלאפל מחליפים את דוכני הראמן של טוקיו, והגשם המפתיע של ישראל משתלב באווירה הקולנועית הדרמטית.

מיורוב, עם כמעט עשור של ניסיון בתחום התאורה התלת־ממדית, בנה סצנה מרהיבה של רחוב צר ומצחין, אבל צבעוני ומלא חיים, שכולו מחווה לאסתטיקה הסייברפאנקית – רק עם אופי מקומי מובהק. השלטים המוארים נושאים מסרים בעברית בגרפיקות עתידניות, ויחד עם תאורה מוקפדת וסטורציה עשירה, הם יוצרים עולם שמרגיש זר ומוכר בו־זמנית.

טדי כהן – Real vs Candy

כשטדי עבד בסטודיו בש אינטראקטיב, הוא וחבריו קנו תותים וסוכריות בשוק. אחת הסוכריות הייתה גומי בצורת תות. הוא הניח אותה לצד תות אמיתי וצילם לאינסטגרם. משם נולד הרעיון לסדרה Real vs Candy – השוואה ויזואלית בין ממתקים לדבר האמיתי שהם מחקים.

בסדרה, שכללה כ־20 זוגות, טדי בחן כיצד הממתקים מפשטים ומעוותים את המציאות – לפעמים הם גדולים יותר, לפעמים קטנים יותר, אך תמיד יוצרים ניגוד מסקרן. בעיניו, זה לא רק משחק חזותי, אלא גם עיסוק בשאלות של ייצוג, סימולקרה והשטחה. עם זאת, הוא מעדיף שהצופים יפרשו בעצמם.

כמעצב גרפי, טדי נמשך לדו־ממדיות ולדרכים שבהן המציאות הופכת לתמונה – בין אם דרך צל שמעניק עומק או ערפל שמוחק אותו. הוא מצלם מתוך תשוקה לאסתטיקה ולרגעים חזותיים ייחודיים, ותוהה לאן יתפתח הצילום הסלולרי בעתיד. אולי יום אחד נוכל לצלם ישירות דרך העיניים.

• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
•