יום עבודה אותיות, פוליטיקה וסירות נייר: חמישה יוצרים חוקרים את גבולות היצירה ב״יום עבודה״ אחד בשנת 2012

מה אפשר ליצור ביום אחד בלבד? מתברר שהרבה יותר ממה שנדמה. פרויקט "יום עבודה" מאתגר יוצרים ומעצבים להקדיש יממה אחת לרעיון שמזמן חלמו לממש – והתוצאות לעיתים קרובות מרתקות, מפתיעות ומעוררות השראה. אנחנו מציגים חמישה פרויקטים יוצאי דופן שנולדו מתוך האתגר הזה: ניר ביטון ביצע ניסויים טיפוגרפיים במנגנון תיבת נגינה, מתי מריאנסקי חקר איך נראים המנהיגים הממוצעים של מדינת ישראל, ענבל קידר איגדה מאגר שיבושים לכותבים, דנה גז הקימה משרד הנפקת אישורים חתרני, ואסתי מוריק בנתה סירות סול והשיטה אותם במרחב העירוני. כל אחד מהפרויקטים הללו משלב מחשבה יצירתית, התבוננות אחרת על המציאות והומור – ומוכיח שהגבלת זמן היא לפעמים דווקא הדלק הכי טוב ליצירה.

ניר ביטון – ניסויים טיפוגרפיים בתיבת נגינה

הרעיון לפרויקט נולד כשחיפשתי לקנות מתנה לילדה קטנה, בת של חברה טובה, ולקחתי ליד מנגנון קטן של תיבת נגינה (לא עם הנייר המנוקב, אלא הקלאסי, עם תוף מתכת וטאבים). אמנם קצת בהצתה מאוחרת, אבל ממש הוקסמתי מהמנגנון ומההפעלה שלו, ובמיוחד מהשילוב שבין הפעולה הפיזית, הייצוג הויזואלי והתוצאה המוסיקלית. (ואני מניח שבהקשר הזה יש "ערך מוסף" לאנשים שלא קוראים תווים, או שלא יודעים להמיר את פריסת הנקודות/תווים לתוצאה מוסיקלית בע"פ).

נקודת המוצא שלי היתה שיש קשר הדוק בין תפיסה מוסיקלית לבין תפיסה ויזואלית, בדגש על צורה ומבנה (היחסים בין האובייקטים, פרופורציות, דפוסים קבועים וחזרות לעומת מבנים ארעיים או משתנים). התחלתי עם נסיונות טכניים בתיבת נגינה מתוך סימנים וצורות גרפיים וטיפוגרפיים של גופנים קיימים, בזמן שהווריאציות על טיפוסי האותיות והקומפוזיציות היו חופשיות. בתהליך העבודה עצמו, היצירה של תוצאה מוסיקלית מתוך נקודת מבט ואינטואציות ויזואליות מייצרת חופש רב, ותהליך הקומפוזיציה הופך למשחק, לעבודה שיש בה חופש כמעט מוחלט מאימת התוצאה, מצב אליו אני שואף להגיע ביצירה, ובחיים בכלל.

מעבר לתוצאה המוזיקלית (שלפעמים מעניינת יותר ולפעמים פחות), נוצרים גם מערכים גרפיים מעניינים, ולניירות המשורטטים והמנוקבים יש גם איכויות אסתטיות ויחד עם התוכן המנוקב, ומהווים חלק בלתי נפרד מהתוצאה המוזיקלית. ברמה מעשית נוספת, מהלכים מוסיקליים מעניינים שנוצרים באקראי יכולים לשמש כבסיס לעבודה ופיתוח מוסיקלי מודעת יותר ומכוונת.

מתי מריאנסקי – איך נראה המנהיג הממוצע של מדינת ישראל

כילד, מאוד אהבתי לקרוא את "המגדל הפורח באויר" של נורטון ג'סטר. במסעו של מילו, הגיבור, הוא לומד איך להטוטי מילים וקצת מתמטיקה יכולים לחלץ אותו כמעט מכל סכנה. אחת הדמויות שנחרטה בזכרוני היתה חצי הילד (ליתר דיוק, 0.58 ילד, השייך למשפחה ממוצעת שבה יש בדיוק 2.58 ילדים). הוא מסביר למילו המשתומם למה כדאי להיות ממוצע:

"אז תחשוב כמה טוב יותר היה יכול להיות מצבך, רק הודות לממוצעים", ממשיך הילד. "למשל, אם עכבר אחד היה מוקף בתשעה חתולים, אז בממוצע, כל חתול היה 10 אחוז עכבר ואילו העכבר היה 90 אחוז חתול. אם אתה היית העכבר הזה, אתה יכול לראות כמה זה היה משפר את העניינים" (נורטון ג'סטר, "המגדל הפורח באויר")

חשבתי שגם העניינים שלנו היו עשויים להשתפר עם מנהיג ממוצע - אולי הוא יצא למלחמות, אבל גם יחתום על הסכמי שלום. הוא חצי זאב אבל גם חצי כבש. 50% יונה ו־50% נץ. קצת רבין, קצת בגין, קצת בן גוריון, קצת שרון, עין אחת של משה דיין וטיפ טיפה גולדה.

אז הנה הם לפניכם, תודות ל"יום עבודה", הרמטכ"ל הממוצע, ראש הממשלה הממוצע, הנשיא הממוצע (כולל אתם-יודעים-מי) ומעל כולם, אבי האומה, המנהיג הדגול והממוצע של כולם (שלא במקרה, הוא דומה קצת לרמטכ"ל, מבחינה מתמטית וגם כמובן רעיונית).

למתעניינים, קצת הסבר טכני על יצירת פנים ממוצעות: מסמנים את כל נקודות העניין בפנים של המועמדים - קצה האף, העיניים, השפתיים וכו' (תוכנות לזיהוי פנים יכולות לעשות את זה בזריזות). עכשיו לוקחים את כל הנקודות האלו וממצעים את המיקום שלהן. כל שנותר לעשות הוא "לעקם" (warp) את כל אחד מהמועמדים לכיוון הפנים ממוצעות שיצרנו, ואז להשתמש בממוצע הצבעים של כל הפנים כדי לקבל פנים חדשות, פנים שנראות מוכרות מאוד אבל לא שייכות בעצם לאף אחד. (אפשר לקרוא עוד כאן)

ענבל קידר – מאגר התיקונים האלפביתי לכותבים

חלום מאגר התיקונים האלפביתי לכותבים מלווה אותי בגלגולים שונים מאז העידן הרחוק של האֵמוּן בדפוס. חברים שנעזרו בשירותי העריכה שלי ידעו שאני "אוספת תיקונים" מכל הטקסטים שאני עורכת וחיכו שאפרסם אותם בספר או אתחיל לכתוב מדור תיקונים בעיתון (או לפחות טור אורח מזדמן באחד מהבלוגים שלהם). אבל לי היה אמון בעיקר בכתב יד...

במשך שנים מילאתי מחברות, פנקסים וערימות של פתקים בתיקונים ודוגמאות עריכה, שמעולם לא אוחדו, לא הוקלדו ולא הפכו למדריך שלם.

הדבר הכי דומה למאגר שיטתי שיצרתי היה אלפון תיקונים פרטי, גם הוא בכתב יד (בשלושה עטים צבעוניים, עם "אייקונים" שצוירו ידנית בעיפרון), שהתחלתי להכין לפני שנים במתנה לחבר ולא הושלם מעולם. אבל ממנו נולדו גם עקרון "לקסיקון השיבושים" (ארגון התיקונים על פי אל"ף-בי"ת של הצורות השגויות) וגם כמה מהאפיונים הגרפיים של הרשומות.

כשזכיתי בפרויקט "יום עבודה" ידעתי מיד שני דברים: שהמאגר לא יוכל להיכתב ולהתפרסם בבת אחת, ושחלום הדפוס צריך להיגנז. את יום העבודה שלי (או קצת יותר מזה) הקדשתי להתאמה של רעיון "האלפון" לפלטפורמה האינטרנטית: בהתחלה הכנתי (בכתב יד) רשימה אלפביתית של השיבושים הנפוצים ביותר ובנפרד רשימה של קטגוריות תיקונים. אחר כך הגדרתי כמה קטגוריות שרציתי שיהיה להן ייצוג במאגר הראשוני. רק אז עברתי למחשב וכתבתי ארבעה ערכים לדוגמה, בקטגוריות שונות.

מכיוון שלא ידעתי כלום על תכנות או על עיצוב, השלב הבא היה לבדוק איך אני יכולה לנצל תבניות קיימות של בלוגים בוורדפרס כדי לייצר מאגר שיתעדכן בקצב שמתאים לי, לממש בו את כל האפיונים שתכננתי בגרסת הלואו־טק ולהרוויח מהטכנולוגיה כמה אחרים: רציתי כמה עמודים קבועים עם הסברים כלליים יותר; ערכים באורך משתנה אבל בעלי מבנה קבוע, עם אפשרות לשיבוץ תמונות וכיתובים; כמה סוגי הדגשות גרפיות שיבליטו את מבנה הרשומה ובעיקר את השגיאות שמופיעות בה כדוגמאות; אפשרות מיון לקטגוריות ותצוגה של רשימת הקטגוריות; אפשרות להציג רשומות מתוארכות מהראשונה לאחרונה (ולא להפך); קישורים פנימיים (בין רשומות) וחיצוניים (לבלוגים ואתרים אחרים); אפשרות חיפוש; אפשרות תגובה.

לא כל התבניות של וורדפרס בעברית סיפקו לי את כל המאפיינים האלה, אבל בשלב כלשהו היה ברור שאני לא יכולה לחשוב על המאגר הזה מתקיים בשום פורמט אחר. מה שמשעשע אותי בדיעבד הוא העובדה שהתבנית שבחרתי בסופו של דבר (למרות כמה מגבלות עיצוב חמורות) היא זו שהכי הזכירה לי את מגזיני התרבות שהיו אהובים עליי בעידן הרחוק ההוא של האמון בדפוס. אפילו קוראים לה "The Columnist". אז בסוף בכל זאת יש לי טור.

alphoni.wordpress.com

נועה גז – ״משרד האישור״ מנפיק אישורים לכל דורש

אחרי תהליך ממושך של התערבויות פלסטיות ובין אישיות במרחב הציבורי נכנסתי לפאזה של תיסכול ותחושת חוסר אונות. הרגשתי שהרשויות הרשמיות הן איטיות, מסורבלות ודכאניות, שלא מקדמות דבר שאני מאמינה בו. מתוך יאוש אופרטיבי נבעה ההחלטה להמציא שליטה על המציאות ולקחת אותה בידי.

משרד האישור מהווה עבורי דרך לעקוף את המערכת הבירוקרטית, קצת ללגלג עליה ובעיקר המחשה ותזכורת חוזרת לעצמי, למאשרים ולמאושרים שמנגנוני הבירוקרטיה הם אנושיים, מתסכלים לרוב, אבל המצאה של אנשים. תמיד יש מישהו/י שמחליט על מתן והנפקה של אישור למשהו, תעודה/אישור שמקנה לי משהו, איזשהי פריווליגיה. אם המנגנונים יכולים להנפיק כל מיני הרשאות, תעודות ואישורים אז גם אני יכולה. וגם אני, כמוהם, מחליטה על מהות האישור וניסוחו, רק שבגרסא הנוכחית האישורים תמיד יהיו מותאמים ואישיים למאושר ולמאשר.

ביום העבודה שלי הקמתי בתל־אביב, בעזרת קבוצת מתנדבים, 2 סניפים של משרד האישור - אחד במרכז והשני בדרום העיר. תהליך הנפקת האישורים פעל כך - עם הגעת מבקש האישור הוא מופנה לעמדת ההמתנה. לאחר תקופת ההמתנה הוא חוזר לעמדת הענקת האישורים שם נערך תהליך בירור של צרכי האישור, ניסוחו וכתיבתו, בחירת מספר על ידי המאושר, ציור פרוטרט של המאושר, חתימת חותמת "אושר" ולמינציה. לבסוף נערך טקס קבלת האישור.

משרד האישור מעניק אישורים והיתרים לפי הקריטריונים הבאים:

1. על בקשת האישור להיות חיובית, משמע לאשר ולא לשלול.
2. האישור לא יכול לפגוע באדם או בסביבתו.
3. בקשת האישור תוענק בהתאם להחלטת הממונה על מתן האישורים.
4. זכאי לאישור כל אחד ואחת ללא הבדל דת, גזע, מגדר, גיל, מעמד וקריטריונים מפלים נוספים.
5. האישור הינו אישי ואינו ניתן להעברה, לא חל עליו תאריך תפוגה ועל המאושר להציגו לפי דרישה. במקרים חריגים שיאושרו מראש על ידי הממונות ינתן אישור לאנשים שאינם נמצאים פיזית מול פקידי המשרד.

תודה לכל מי שעזר ותמך ביום העבודה: אלון הרשקוביץ, אשר ישראלי, הדס גיטה קיפרמן, מורן אביטל, שי, עליזה בן־לולו, דני גז ואאא.

אסתי מוריק – סירות סול במרחב העירוני

לפני כ־5.5 שנים - בסוף שנה ג' בשנקר, ובשביתת מרצים מתמשכת - החלטנו ג'וליה ואני להעניק עלים לעץ קטן וחשוף ברוטשילד. תפרנו 60 עלים, באנו באישון לילה, תלינו את העלים וחזרנו בבוקר לראות איך אנשים מסתדרים איתם. כל ילד שרצה שאבא שלו ירים אותו כדי שיוכל לגעת גרם לנו לחיוך גדול יותר מזה של מהילד. מיד אחרי זה חשבתי להשיט סירות סול בבריכת המייסדים ברוטשילד.

כבר כל־כך הרבה שנים תכננתי איך זה יהיה בדיוק: איך אקשור אבן לתחתית כל סירה עם חוט באורך גובה המים כדי שלא ידבקו לדפנות וישלו ע"י זרים; ואיך אסיע את האבנים הרחק משפת הבריכה עם מגב. שכשהגעתי לביצוע - הרוב הגדול היה פתור. הכל חוץ מהסירות. הסול התעקש להיות סול ולא להשאר מקופל בצורת האוריגמי שכפיתי עליו, אך זה נפתר די מהר (מסתבר שסול לא עומד בקסמיו של חום המגהץ). אחרי בדיקה קצרה של לילה בקערה, ועוד בדיקה ומדידות גובה ועוצמת גלי המזרקה במי הבריכה עצמה, ווי וור גוד טו גו.

קיפלתי וגיהצתי 40 סירות ב־10 צבעים שונים (כחול, וורוד, ירקרק, צהוב, אפור, תכלת, כתום, ירוק, לבן ואדום). אספתי יותר מ־40 אבנים מאתר בנייה. מדדתי 40 חוטים בגובה 51.5 ס"מ בדיוק. ארזתי מגב, עוד חוט ומספריים ודפים צבעוניים עם הוראות קיפול בשביל ילדים עוברי אורח, לקחתי את מאשה, ויאללה אל הבריכה.

ההתרגשות היתה גדולה, בעיקר שלי, אבל גם של אחרים. מי שעבר שם הרגיש בר מזל שהצליח לראות את המיצג שברור כל־כך (ויותר מאוחר מוכח) שהעיריה תעלים בתוך 24 שעות. אבל בשביל הזמן הקצר הזה, והודות למצלמות הניידות שלנו, הסירות הצבעוניות בבריכה העירונית ברוטשילד והחיוכים שהן העלו על כולם ישארו בזכרון שלנו, של המחשב ושל שרתי אינסטגרם עד הטורנדו הבא במערב ווירג'יניה.