
צוקרמן לוקח את האות המרובעת הקלאסית ונותן לה פרשנות ויזואלית רדיקלית לגמרי. הקווים עבים, רכים וזורמים, בהשראת היוגנדסטיל והסימבוליזם. במקום זוויות חדות ותגים יבשים, האותיות שלו נראות כאילו צמחו מתוך הדף כגבעולים, עלי כותרת או להבות מרקדות.
הכיף האמיתי בספר הזה הוא הדיאלוג הוויזואלי והאסוציאטיבי שבין האות לציור. צוקרמן נע בחופשיות בין סמלים יהודיים, תנ״כיים וקריצות לשוניות ביידיש, לבין משחקים צורניים טהורים שבהם האות עצמה מתגמשת והופכת לאיור. כך למשל, באות נ׳ משתלבת סצנה של תיבת נח השטה על המים, באות ל׳ הגוף המתפתל הופך לנחש, והאות ף׳ בנויה משני דגים (״פיש” ביידיש). במקרים אחרים האות פשוט נבלעת בתוך ערבסקות ודגמים צמחיים, והעין נדרשת לפענח איפה מתחיל הקישוט ואיפה נגמרת האות. הכול נחתם בסוף באותיות ״סוף”.
צוקרמן (1890–1944), שלמד אמנות בווילנה ובפריז, הספיק אפילו לחיות ולפעול בארץ ישראל בשנות ה־20 לפני שחזר לאירופה ונספה בסמרקנד במהלך מלחמת העולם השנייה.
מאה שנה אחרי שנדפס בווילנה, האלבום הזה מזכיר לנו שגם האותיות המוכרות והבסיסיות ביותר לא קפואות באבן. בידיים הנכונות, האלף־בית הופך למגרש משחקים חי, מרהיב וחסר גבולות שממשיך להצית את הדמיון גם היום.











































