יש לנו חתיכת היסטוריה, וזה נראה שיגעון

רגע אחרי ימי הזיכרון והעצמאות, תפסנו את אסי הררי לשיחה על הסטודיו שלו, שמעצב היסטוריה ישראלית בצורה הכי מרעננת שראינו

מאת

פעמים רבות מזכרות הן אובייקטים שנאספים כמעט באופן אקראי, לעיתים הם לא באמת שימושיים וכך לרוב סופם להתכלות. אבל למזכרות של אסף הררי יש פוטנציאל מיידי. הן נושאות תפקיד כמעט מאגי של זרזי זיכרון. הן תרות אחרי ביטחון וחמימות, תוך התמקדות בדמות שכבר סיימה את תפקידה ההיסטורי. ב־2009 הקים הררי את ״פיסת היסטוריה״ כדי לבצע מהפכה בתחום הממורביליה בארץ – עיצוב פריטים ומזכרות בסגנון עכשווי, שיתנו מענה חזותי לזהות הציונית־ישראלית, בדומה לתפקיד היודאיקה בזהות היהודית. הררי הגיב לתחום ולתהליכים הנרקמים בו. הוא זיהה הזדמנות וכך הפך ליצרן סדרתי של דמויות שמצליחות להעניק אשליה של הווה נצחי, עם מראה רענן שאינו נתון לשינויי הזמן.

היי אסי, נראה לי שהכי טוב שנתחיל בהתחלה - תוכל לספר לנו איך החלטת לפתוח את העסק?

היי, נשמע כמו רעיון טוב! אז לאחר השחרור מהצבא התלבטתי רבות אם להירשם ללימודי עיצוב/אמנות, כי זו הייתה משיכתי הטבעית, אך לאחר מחשבה החלטתי שזה עדיין לא הזמן. הרגשתי שחסר לי ידע בסיסי על העולם, שאותו אוכל להשלים דווקא בתואר במדעי החברה, ולכן בחרתי בסופו של דבר בכלכלה ומדעי המדינה. במהלך התואר לקחתי קורסים חיצוניים בעיצוב גרפי ותלת־ממד, שנתנו לי כלים פרקטיים לממש את השאיפה המרכזית והיא להיות מעצב מזכרות – "מזכרתן". כן יש מילה כזאת. האקדמיה ללשון אפילו אישרה לי להשתמש בה, אמיתי לחלוטין. כילד הסתובבתי עם אימי במוזיאונים רבים, וחנויות המזכרות היו מבחינתי גולת הכותרת של כל סיור. הזיקה שלי לפולקלור היהודי־ישראלי־ציוני לצד החיבה למרצ'נדייז ומזכרות הולידה את אותה התשוקה לעיצוב מזכרות בכלל ותִּסְחוּר (כן, זאת המילה של האקדמיה למרצ'נדייז) ציוני בפרט, שלראייתי היה מאוד חסר בנוף העיצוב המקומי. המטרה המרכזית הייתה לבצע סוג של מהפכה בתחום המזכרות הישראליות – עיצוב מוצרים בניחוח מערבי ומודרני, שעוברים לוקליזיציה ונותנים מענה חזותי ראוי לזהות הציונית־ישראלית.

גלויות המתארות את הדמויות מסודרות על המדף בסטודיו

שיכנעת אותי לגמרי. מה לגבי תהליך העבודה על הדמות, איך הוא עובד? מי שותף בתהליך?

החלק המורכב ביותר בתהליך הוא למעשה תחילתו – בחירת הדמות. יש לנו כיום בקטלוג כ־30 דמויות שונות, מה שאומר שלאט לאט הדמויות הופכות ונהיות מעט יותר אזוטריות ופחות מוכרות לקהל הרחב, ועל כן הבחירה צריכה להיות נכונה לזמן ולאוסף כולו. לכן, כחלק מתהליך העבודה אנחנו גם עושים סוג של בילד־אפ לדמות הרבה זמן לפני ההשקה שלה, שהקהל יכיר ובכך תהפוך לנגישה יותר. בין אם זה בכתבת תוכן, מדבקות או בקדימונים למיניהם. לאחר בחירת הדמות עבודת העיצוב הופכת להיות מעט יותר טכנית: בחירת רפרנסים נכונים, התמקדות במאפייני הדמות המרכזיים אותם נרצה להנציח, וכאלה שנדמה שהקהל יזהה ויתחבר – גיל הדמות, צבע וסגנון הלבוש, הבעת הפנים וכדומה. הזיכרון שלנו, בכל הנוגע לדמויות היסטוריות, בנוי מקולאז' של תמונות אייקוניות (להבדיל מצילומי וידאו או פגישות פרונטליות), ואותן ננסה לצקת לדמות הסופית. לצד עבודה על המודל התלת־מימדי אנחנו מפיקים אריזה, שכוללת איור ייחודי וטקסט מלווה כמובן. כי בסופו של דבר אנחנו לא מוכרים פסלון אלא סיפור וזהות.

תיארת פה לא מעט מוטיבים מעולם העיצוב התיסחור שמעברו השני של האטלנטי, אז מה בכל זאת עושה את עבודת העיצוב הזו ישראלית?

זו שאלה מורכבת כי היא מחייבת התייחסות לסוגיה האם יש דבר כזה עיצוב ישראלי, מעבר לתעודת הזהות של המעצב. אני נוטה לחשוב שיש, ואם אוכל להצביע על מאפיינים שנוגעים גם לעבודה שלי אז מדובר בעיצוב שמורכב מהיתוך של מספר תרבויות, לצד שילוב של מודעות עצמית, הומור ומידה של ציניות. אלה מאוד מאפיינים את האופי של המקום בו אנחנו חיים. המוצרים מאוד אמריקאים במהותם, אך במקרה שלנו מייצגים פרסונות וסיפורים מיבשת אחרת, 180 מעלות ממה שקרוי אמריקנה. הדמויות מעוצבות עם מידה של הומור, לא לוקחות את עצמן ברצינות, אבל עדיין מכבדות את האדם והסיפור מאחוריו. בלי פומפוזיות ובלי פולחן אישיות. ועל כן נדמה לי שניתן לכנות או לזהות זאת כעיצוב ישראלי.

מבחר חלקי של המוצרים ב"פיסת היסטוריה"

רגע רגע, נראה לי שעלינו פה על מוקש, איך באמת שומרים על האיזון שבין הצורך לשוות לדמויות Look & feel ציוני לבין ההשפעות האמריקאיות העזות שיש בעבודה שלך?

אכן השפעה אמריקאית עזה. מלבד לעובדה שתחום האקשן פיגרז (ונגזרותיו השונות) מגיע משם, אהבתי השניה (שלישית למעשה, שאשתי והילדות לא ייעלבו חלילה) היא פוטבול אמריקאי. חלוקת הצבעים השונים של האריזות, הבאנרים, הגופנים, כל השפה העיצובית בעצם מאוד מושפעת מליגת ה־NFL, שהיא גולת הכותרת של הפולקלור האמריקאי ועולם המרצ'נדייז. האיזון בא לידי ביטוי רק בעוצמות (פחותות באלפי מונים), בתוכן, ובשפה כמובן.

אז אני חייבת לשאול את דעתך בנושא: האמריקניזציה של העיצוב החזותי בישראל. טוב, רע או זה מה יש?

אסף הררי בסטודיו

שאלה מעולה שאני חושב עליה די הרבה, והתשובה היא שזה מאוד תלוי בתכלית העבודה. גם זאב רבן וגם אפרים משה ליליין השתמשו בסגנון האר־נובו (המוביל בזמנם) לצורך התכלית העליונה של בניית סימבולים לאומיים, אותה היה אפשר להגיש בצורה הטובה ביותר באמצעות השפה העיצובית השלטת דאז. אני משוכנע שאם הם היו חיים בזמננו, העבודות שלהם היו מאוד צפון־אמריקאיות ורחוקות מהיוגנדשטיל המזוהה עימם. אז אמנם מפרידות בינינו 100 שנה, וכבר יש לנו מדינה, אבל פיסת היסטוריה יושבת בדיוק על אותה התכלית של הנגשת הציונות ובניית זיכרון לאומי. ועל כן ההשפעות האמריקאיות בתקופתנו נכונות ליישום התכלית, וייתכן שבכלל בלתי נמנעות.

האם זה טוב ונכון בכל עבודת עיצוב חזותי? אני מניח שלא, תלוי בתכלית ובקהל היעד של עבודת העיצוב. האם מוקדשת מחשבה על הקונטקסט הפוליטי שבו אנחנו נמצאים בעיצוב הספציפי שלנו? כמובן, אבל דווקא מהמקום המהותי והרחב יותר של פוליטיקת הזהויות, ולא מהפיקנטריה היום־יומית. ישראל של 2022 היא מקום מאוד רבגוני ולכן גם מאוד טעון מבחינה דתית, מגדרית ואתנית, ואילו ההיסטוריה הלא רחוקה שלנו של הקמת המדינה הייתה לצערי הרבה יותר חדגונית. רוצה לומר שוביניסטית, לבנה, מזרח־אירופאית, מדירה נשים ומזרחים, הן מדפי ההיסטוריה והן מתפקידי מפתח ומוקדי כוח. אז מצד אחד יש לנו שאיפה להציג מגוון רחב ככל האפשר של דמויות ומוצרים, שייצגו את כל הקשת התרבותית הקיימת במדינה, אך מהצד השני אנחנו מוגבלים על ידי האמת ההיסטורית (אם בכלל קיימת). אני מודע לכך, ואכן מוקדשת לזה מחשבה רבה. אנחנו עושים מאמץ ולוקחים סיכונים כלכליים בהפקת דמויות ומוצרים שיענו על הדרישה והביקורת הנלווית, לצד ההבנה שבסופו של יום לא כולם יהיו מרוצים.

נשמע שאתה מאוד יודע מה אתה עושה כרגע, אז מעניין אותי לסיום לדעת - לאן אתה שואף לקחת את העסק בעתיד?

מבחינה עסקית להמשיך לגדול ולפתח מוצרים נוספים, במיוחד את תחום המהדורות המוגבלות שהפקנו רק פעמיים עד כה (פסלונים של אנדרטת האריה השואג והגמל המעופף) שזכו להצלחה מרובה והשאירו טעם של עוד. מעבר להיבט העסקי, מטרת המוצרים היא לספק מענה (ויזואלי נקרא לו) לזהות ציונית־ישראלית. כפי שהמזוזה במשקוף הדלת וכוס הקידוש נמצאות בכל בית ונותנות מענה לזהות היהודית, הייתי רוצה שגם המוצרים של פיסת היסטוריה, אלו הנותנים מענה לזהות ישראלית־ציונית, יופיעו בכל בית ומשרד בישראל.


הוסף/י תגובה

8 תגובות

01
רחלי גברי

מי ייתן ויהיו אומנים ערכיים כמו אספי . היצירות נטולות פוליטיזציה, מכוונות למכנה המשותף שלנו, יהודים בארץ ישראל, שלא שוכחים מאין הגיעו. הכל בצניעות ובענווה כמו שהיתה הציונות בראשית דרכה. יישר כוח ובהצלחה .

05
איריס

מאוהבת בעיצוב, בדמויות שלא לוקחות עצמן ברצינות ועל המגוון המיצג את כל הקשת הפוליטית.
ממתינה בסבלנות וסקרנות לפריטים שבדרך