מלאכת הטיפוגרפיה של מאיר גור־אריה

בחלק הקודם של סדרת הכתבות כתבתי על פרויקט משמעותי שבו שיתפו פעולה רבן וגור־אריה - בניין ימק"א בירושלים. עסקתי רבות ביצירותיו של זאב רבן, וכעת ניתן לגור־אריה לעלות על הבמה ולהציג את הייחודיות שלו.

בנוסף לכישרונותיו הרבים, היה מאיר גור־אריה טיפוגרף מוכשר שהצליח ליצור טיפוסי אות רבים בהם עשה שימוש לעיצובי לטרינג שונים. העבודות השונות שלו מראות את היכולת הייחודית שלו לרחף מעל מגבלות הסגנון השולט ומעל מגבלות החיים בפריפריה, ולהיות "עם היד על הדופק" של חילופי האופנות השונות. בעזרת תמונות שונות שמצאתי, בעיקר באתרי מכירות פומביות (כמו "קדם" או "בידספיריט"), הצלחתי להרכיב מעין חתך עומק לא ממצה של הסגנונות הטיפוגרפיים השונים שגור־אריה השתמש בהם, פיתח או יצר: מן האות היהודית של כתב סת"ם, האות האשכנזית מימי הביניים והדפוס העברי המזרח אירופאי, לאר־נובו, לסגנון ה"בלוקי" של אותיות בצלאל, לאוונגרד ולסנס־סריף העברי החדש של סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים.

"בצלאל בלוק" ואר־נובו

קצת קשה למצוא דוגמאות לעבודותיו הטיפוגרפיות מלפני שנות העשרים. כאמור החל גור־אריה את לימודיו בשנת 1909, ואפשר להניח כי עבודותיו נוצרו בהתאם לסגנון ה"ארצישראלי" או ה"בצלאלי" שברוחו יצרו רוב (אם לא כל) יוצרי בצלאל. סגנון זה הושפע מן האותיות העבריות ומן הדפוס העברי שרווח במזרח אירופה במאה ה־19. אותיות אלה התאפיינו בקונטרסט גבוה בין הקוים האופקיים והאנכיים (לדוגמא: הפונט "וילנא"). הסגנון הזה כמובן קדם לדפוס, והוא רווח בבתי כנסת ועל מצבות בכל רחבי אירופה. החידוש ה"בצלאלי" לאותיות אלה, הוא ההתאמה של האות העברית לצורה חיצונית, כמו במדליון "תורה נביאים כתובים" שבכריכה לספר התנ"ך שעיצבו גור־אריה ואריך גולדברג בשנת 1913.

סגנון זה גם אפשר למזג את השפעות האות הנזילה של האר־נובו עם הצורה החיצונית, וכך נולד בין השאר "סגנון" שאקרא לו "בצלאל-בלוק", שבו האותיות מתאימות את עצמן להרמוניה של "בלוק" האותיות, וכך החלקים הבולטים (Ascenders & Descenders) מכופפים לתוך חלל גובה האותיות (x-height). דוגמאות לכך אפשר לראות בעבודות כמו תעודת־המניה של חברת "Jerusalem Printing Works", ו"תפלת הדרך".

דוגמא מאוחרת יותר אפשר למצוא במתווה לאותיות עבריות, כנראה משנות השלושים. בתמונה מתוך הספר "בצלאל 100" אפשר למצוא סקיצה של טיפוסי אות על גבי נייר משבצות ישן מתאריך לא ידוע, המשויך לארכיון של מאיר גור־אריה. טיפוס האות העליון מצויר ממלבנים שנפערו בהם חללים מעוגלים. סביר להניח שנעשה שימוש באותיות לעיצוב כרזות או שטיחי קיר בשנות העשרים או שנות השלושים. האותיות האלו צפו שוב ועלו במיתוג המרשים שעיצבה דר לאור בסטודיו רה־לבנט לתערוכת הבוגרים של בצלאל ב־2017. אותיות בקונספט דומה, אך בסגנון יותר גיאומטרי, אפשר למצוא בכריכת הספר "אליהו הנביא".

השפעות יהודיות-אירופאיות

השפעות אחרות המתבטאות ביצירתו הטיפוגרפית מגיעות גם הן מעולם יהודי, זה של הקליגרפיה ובמיוחד של סגנון אותיות הסת"ם והקליגרפיה האשכנזית מימי הביניים. ב"אתרוגים מארץ ישראל", ובפוסטר "התערוכה והיריד" מופיעות וריאציות על השפעות אלה, אבל המראה שלהם יותר "מודרני", זוויתי ועקבי, ומאוד שונה מן התחושה האורגנית של הקליגרפיה. וריאציה לסגנון ה"סת"ם" עם כל האלפבית ניתן למצוא בתמונות מתוך מכירה באתר "קדם מכירות פומביות", המציגה שתי תמונות (מתוך ארבע) של דפים עם טיפוסי אותיות שעיצב גור אריה לשימוש אישי. אות קליגרפית נוספת בהשפעת סת"ם אפשר לראות בטיפוגרפיה של הספר "אליהו הנביא".

בשנות השלושים והארבעים סייעו לו יכולותיו הקליגרפיות להתאים את עצמו לסגנון הקליגרפי העכשווי. עבודות כמו המתווה לשלט של בית היתומים דיסקין, או המתווה לכרטיס התרמה "לטובת קרן העזרה הבריטית לנגועי המלחמה" מעוצבות בקליגרפיה המזכירה את עיצוביהם של מעצבי העליה מגרמניה של "בצלאל החדש".

השפעות מקומיות

אחת מהעבודות המעניינות היתה הטיפוגרפיה שהופיעה בספר "החלוצים" מ־1925. הכריכה מעוצבת באות סנס־סריפית נקייה ומוארכת, אך הכותרת שבדף הפנימי מעוצבת בהשראת כתב ערבי, והטקסט שמתחתיה נראה כמו כתב סת"ם ש"נגזר" למרכיביו הבסיסיים.

הופעה נוספת של השפעה מקומית, הפעם עתיקה יותר, אפשר למצוא גם במתווה לאותיות עבריות מתוך הספר "בצלאל 100" (תמונה למעלה). שתי הוריאציות של טיפוסי האות התחתונים מזכיר אותיות חקוקות מן התקופה החשמונאית עד הביזנטית (המאות ה־2 לפנה"ס עד ה־9 לספירה) שחלקן נתגלו בחפירות הארכיאולוגיות בשנות השלושים כמו "ציון עוזיה מלך יהודה". הצורה הכללית של האות נעה בין מרובע ומשולש, והיא כוללת מאפיינים טיפוסיים כמו תגים בולטים, דיגלון בולט באות למ"ד, וקווים אלכסוניים.

ניסויים טיפוגרפיים קונסטרוקטיביסטיים

אחת מה"מציאות" המעניינות הן הסקיצות לטיפוסי אותיות. מכירה באתר "קדם מכירות פומביות" מציגה שתי תמונות (מתוך ארבע) של דפים עם טיפוסי אותיות שעיצב גור־אריה לשימוש אישי. המגוון הסגנוני הגדול מדגים את החשיבה הנסיונית של גור־אריה, שנראה שנובעת מתוך השאלה ההיפותטית "מה יקרה אם נעביר את האותיות העבריות דרך סט חוקים גיאומטריים או סגנוניים"? ניסויים דומים אפשר למצוא בכותרת שבכרזת "ליל ירח בתלפיות".

ניסויים אלה מזכירים את הניסויים הטיפוגרפיים של המעצבים הקונסטרוקטיביסטים הרוסיים כמו אל ליסיצקי, רודצ'נקו, האחים שטרנברג, ומיאקובסקי. ליסיצקי בעצמו עשה מסלול טיפוגרפי דומה לזה של גור־אריה, ולמעשה התחיל בהפשטה של האות העברית המזרח אירופאית, ועבר בהדרגה אל הסנס־סריף הגיאומטרי. ההבדל הטיפוגרפי ביניהם הוא שהקונספט שמוביל את ליסיצקי הוא החתירה למהפכה גרפית וחברתית, והקונספט שמוביל את גור־אריה קשור יותר להרמוניה ולצרכי הפרויקט המסחרי שעליו הוא עובד.

פונט "תחיה" וסנס־סריף

חלק מן העבודות מספרות את סיפורו של עולם טיפוגרפי חדש – כאמור, הסנס־סריף העברי שכנראה הושפע מן הקונסטרוקטיביזם הרוסי ומפונטים כמו "פוטורה" של פול רנר מ־1927 ו"מרים" שעיצב רפאל פרנק ב־1910 בערך. ב־1925 עיצב גור־אריה שער לשבועון The Palestine Weekly, הכולל ניסויים טיפוגרפיים שונים שהבולט בהם הוא הכיתוב "PALESTINE" שעוביו אחיד, והוא אולי מצביע על תחילת תהליך של אימוץ קונטרסט נמוך או עובי אחיד לאות. אפשר להבין שמגמת ההפשטה של האות העברית של גור־אריה מגיעה בתוך הקשר רחב יותר, הכולל את החידושים מין הטיפוגרפיה הלועזית מאירופה, העברית יידישאית, והניסויים הטיפוגרפיים של פסח עיר־שי (כאן וגם כאן) שעלה לארץ בשנת 1925, וגם עיצב את הגופן "חיים".

לאחרונה שיתף חוקר העיצוב פיליפ מסנר אוצר אבוד הזה בבלוג שלו – פונט עברי סנס־סריפי. על פניו נראה כי הפונט "תחיה" עוצב בבית היציקה "אמסטרדם" משנת 1935 עד 1939 ע"י המעצב דיק דואייס, על מנת לפנות לצרכים העסקיים של קהל היעד היהודי בפלסטינה של שנות השלושים. הפונט נושא דמיון רב לפונט שנקרא "ספיר" המוכר מקטלוג בצלאל, שאולי או אולי לא גם היווה השראה או העתק.

עם תהליך הדיגיטציה של ארכיון אוניברסיטת אמסטרדם, מגלה לנו מסנר כי דואייס לא היה המעצב היחיד של הפונט. גור־אריה לא רק עיצב את הסקיצה הראשונה, הוא גם היה מעורב באופן מהותי בהערות שנתן על הפיתוחים המאוחרים יותר של דואייס על הפונט. למעשה, ניתן לומר שגור־אריה, שהיה בקיא יותר באסתטיקה הטיפוגרפית העברית של זמנו, ועזר לחבר בין המסורת והקריאות של האותיות העבריות לאסתטיקה האופנתית של הכתב הלטיני הסנס־סריפי.

בביוגרפיה שלו כותב דואייס כיצד עיצוב הפונט הגיע לשלבים מתקדמים שבהם החלה הפקת האותיות (כנראה כיציקת עופרת) ב־12 גדלים שכללו אותיות, ספרות וניקוד. עם זאת, התפרצות מלחמת העולם בשנת 1939 חסמה כל אפשרות למסחר עם הקונים הפוטנציאליים בפלסטינה, וכך נזנח הפונט והונח אחר כבוד במגירה. ניתן לצפות בכל הסקיצות מחוברת הדגימה של הפונט ע"י הלינקים בסוף הרשומה, אבל רק דרך מצגת פלאש עתיקה ורק דרך דפדפן האקספלורר. למרות שלא יכולתי בעצמי להבין את מה שנכתב במכתבים שביניהם, חשבתי שחשוב להראות את הפונט לקהל הקוראים שלנו כחלק מתמונה רחבה יותר.

דוגמאות נוספות של טיפוגרפיה בסגנון דומה מציגות את יכולותו הוירטואוזית של גור־אריה ליצרת כתב סנס־סריפי הרמוני ובסגנון עדכני לתקופתו. הן יכולות להיות קודמות ל"תחיה" או מקבילות, וסגנונן מזכיר גופנים כמו "אהרוני" ו־"ספיר". ניסוי סנס־סריפי שונה אפשר למצוא בכרזה ל"טופי קולה נופת", המציג אותיות סנס־סריפיות דקיקות ובעלות מבנה מעוגל שנעות בין נוזליות אר־נובואית לגאומטריות בהשראת אר־דקו.

יצירה אבודה

החוקר דוד תדהר כתב שבערוב ימיו התמסר גור־אריה לתחביב שהסתכם למפעל עצום: "אטלס האות בעברית" המכיל 160 טבלאות של האלפבית העברי בצורות ובסגנונות שונים, החל מן האותיות החקוקות במערת "בני חזיר" שלרגלי הר הזיתים ועד לצורת החדישות ביותר. בערוב ימיו ניסה גור־אריה המשותק למחצה למצוא למחקר שלו מוציא לאור, אך הוא לא הספיק.

האם פרי המחקר הזה התגלגל ל"אוצר האלף־ביתים" של ראובן ליף, או שמדובר בפנינה חבויה שעוד תתגלה בהמשך? אני אופטימי.

בחלק הבא אעסוק בצלליות המפורסמות של מאיר גור־אריה, ובאריחים המפורסמים של זאב רבן.