השראה עדלאידע: כרזות נוסטלגיות לכבוד פורים – חלק ב׳

תמונה באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

בימי ראשית המדינה היה צורך חיוני לרכז את קיבוץ הגלויות לכדי אתוס תרבותי אחד, והכרזה היתה כלי משמעותי במשימה הזו. הכרזה הזו נוצרה כנראה בשנות החמישים עבור קק"ל, וכמו רבות כמוה, לא ידוע מי עיצב/ה אותה (ייתכן שהאיור נוצר ע"י המאיירת בריגיטה פרנקפורטר-ברנדייס).

האיור המודפס בשני צבעים מתאר תהלוכת פורים של דמויות ממגילת אסתר עם דמויות חדשות מראשית המדינה. אסתר, אחשוורוש והמן המוליך את מרדכי היהודי הרכוב על גבי סוס עץ עם גלגלים. אחריהם מופיעים אחות רחמניה עם בובת תינוק, זוג עולים מתימן, עולים מארצות ערב וחסיד עם שטריימעל, ועמם הקופה הכחולה של קק"ל ומטבע של 10 פרוטות על הראש. התהלוכה מעבירה את המסר: קיבוץ הגלויות וגאולת הארץ הם המשכם הטבעי והישיר של ההיסטוריה היהודית.

הכיתוב "שי מאת הקרן הקיימת לישראל" מופיע באות קליגרפית דקיקה, רבועה ונאה בסגנון שהיה רווח בשנות השלושים עד לשנות השישים. מצד שמאל השיר "מסכות פורים" מאת תנחום בר בסגנון טיפוגרפי עם אותיות משולשות, שקצת מזכיר את "כתב ירושלמי חדיש" וקצת את הפונט הישן "פולה". זהות המעצב אינה ידועה, אבל אפשר לומר שהרבה מן הרגישויות הקליגרפיות מזכירות עבודות של איתמר דוד או צבי נרקיס.

תמונה באדיבות פורטל BidSpirit

כרזה חינוכית אחרת עיצב דוד ז"ק (פולין 1904) בשנות החמישים. ז"ק היה אמן ומעצב שלמד בבצלאל בשנות העשרים ומאוחר יותר עיצב פוסטרים עבור קק"ל ומדינת ישראל. הכרזה היא חלק מסדרת "תמונות לימודיות" שעוצבו בסגנון איורי וקליגרפי אחיד (ראו עוד  ב־PPPA), בהוצאת "המחלקה לחינוך ותרבות בגולה" של ההסתדרות הציונית העולמית. מטרתן הייתה כנראה לעזור לילדים יהודים בגולה ללמוד את השפה העברית. הכרזה מאגדת את כל סמלי החג המעוצבים כאייקונים בסגנון איורי מופשט וגיאומטרי שמזכיר סטנסילים וחיתוכי נייר.

הסגנון הטיפוגרפי שיצר ז"ק לסדרת הכרזות הזו הוא שילוב של השפעות רבות: אותיות משולשות, בסגנון אותיות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בשנות ה־50 וה־60 המשולב בכתב קליגרפי אבל גם גיאומטרי וסן־סריפי, שמזכיר קצת את "כתב אוניברסאל" (עמנואל גראו, כתב אמנותי עברי). פה ושם מופיעות תנועות קליגרפיות מכתב "ירושלמי" או תנועות גרפיות מכתב "ירושלמי חדיש" שהופיעו באותה חוברת. לסיכום, הכתב המוגזם והדיסהרמוני מוסיפה לכרזה נופך ילדותי.

תמונה באדיבות פורטל BidSpirit

אמנם התחלנו בכרזות חינוכיות, אבל חשוב להדגיש שהשמחה הייתה אותנטית לגמרי. חגיגות הפורים היו אחד מן השיאים של הישוב היהודי. בניגוד להפרדה הברורה בימינו בין תרבות דתית לחילונית, החגיגות התאפיינו בשילוב יצירתי בין המיתוסים היהודיים לבין התרבות החילונית־עברית־ציונית. בנשפי הפורים של שנות השלושים, יכולנו לראות את אסתר המלכה ושמשון הגיבור קורעים את הרחבה לצלילי להיטי ג'אז.

המעצב שמואל בן־דוד עיצב (כנראה) בשנת 1923 כרזת הזמנה ל"נשף מסכות ותלבשות" בתאטרון ציון. בן־דוד (אז בוגר בצלאל ומרצה) אייר אותה באותיות עבריות ברוח אותיות בצלאל שהושפעו מתנועת היוגנדסטיל באירופה. את התשובה העברית העיקרית לסגנון הלועזי יצר המעצב אפרים משה ליליין עוד בסוף המאה התשע־עשרה. עם זאת, הסטודנטים והמורים של בצלאל הצליחו ביחד לפתח את האותיות - מתוך מקורותיהן הקליגרפיות בכתבי הקודש - לכדי סגנון עברי ייחודי. האותיות הפכו לצמחיות ונוזליות במיוחד על מנת שיוכלו לעטר את תוצרי בצלאל הרבים – מריקוע נחושת ועד לעיצוב גרפי.

ההחלטה האמנותית גורמת לכל אות, (ואפילו הל' שדיגלונה קוצץ), "לשבת" בתוך תבנית מרובעת בסגנון שלו קראתי כבר "בצלאל בלוק". הרבגוניות שלהן מאפשרת למתוח אותיות וגם לכווץ אותן באופן שימלא כל חרך וסדק, לפעמים על חשבון הקריאות. כך "הוסתרו" אותיות ואף מילים שלמות תחת גגן של אותיות אחרות.

בשנת 1923 נחשב היוגנדסטיל כבר מיושן בשאר העולם, ואיבד את הבכורה לסגנון האר־דקו בתהליך שהחל במלחמת העולם הראשונה. אבל למרות כל הקשיים של ארץ ישראל הענייה והפריפריאלית, המשיכה בצלאל לתפקד כ"כת של אמנים בעלי רוח הקודש" (כדברי שץ) לטוב ולרע, והסגנון הטיפוגרפי הייחודי שלה המשיך לפרוח ואף לעטר חזיתות בתים.

תמונה באדיבות מכון שנקר לחקר העיצוב בישראל

חגיגות הפורים המשיכו להאיר את ימי ראשית המדינה. בניגוד לעומס הפרטים בכרזה של בן־דוד, כרזת ה"עדלידע של נוער" היא זו שנראית שעומדת בכללי הפורמט יותר מכל הכרזות בכתבה. הדימוי של המן מוליך את מרדכי היהודי בלבוש מלכות על סוס מופיע בגדול, הכרזה צבעונית, והמסר ברור מאוד.

שמואל גרונדמן ופאול קור עיצבו אותה בשנת 1959, לכבוד העדלאידע של שנת היובל (50 שנה) לעיר תל־אביב. את עבודותיו של המעצב פאול קור אתם בטח מכירים מ"כספיון" ועוד ספרי ילדים. גרונדמן (1981-1929) סיים את לימודי הגרפיקה ואמנות בבצלאל ולאחר מכן המשיך ללמוד בלונדון. הסגנון של הדמויות הוא עכשווי לתקופתו, זוויתי וכמעט קוביסטי. נראה כי הן אוירו בעזרת גזרי נייר של טקסטורות מודפסות או מצוירות.

חדי העין יבחינו שהכרזה מזכירה את סדרת כרזות ארץ התנ"ך לעידוד התיירות לישראל של המעצב והאמן ז'אן דוד, ויש לכך סיבה טובה. לדוד היה הרגל לזכות שוב ושוב בתחרויות גרפיות. בשובבות פורימית טיפוסית ובמחאה מכוונת, קור וגרונדמן עיצבו את הכרזה בסגנון "דוידי" והגישו אותה בעילום שם לתחרות. התחבולה הצליחה, והשופטים ש"זיהו" את הכרזה בחרו בה כמנצחת.

התמונה באדיבות הספריה הלאומית, אוסף פבזנר

בכרזה הזו משנת 1957 שזהות המעצב/ת שלה לא ידועה, מופיע איור חמוד של אריה בעל רעמה כתומה חבוש בכתר וחמוש בשופר, הרוכב על סוס עץ של ילדים תחת גשם של קונפטי צבעוני. ברקע הכרזה מופיע מגדל אבן עם חרכים, שמזכיר את מגדל דוד וחומות ירושלים המשוננות ("שינות"). שתי כרזות דומות כבר סיקרנו בכתבת כרזות הפורים הקודמת.

האריה (סמל שבט יהודה, "גור אריה יהודה"), והמגדל הם המשך של סמל עיריית ירושלים, אותה עיצבו פרנצ'סקה ברוך, עמנואל גראו, איתמר דוד, עלי גרוס, אליהו קורן וצבי נרקיס בין השנים 1950-1951 (ולא ברור איך כל כך הרבה מעצבים יכלו לעבוד על לוגו אחד). גם כאן מופיעות אותיות "ארכיאולוגיות" משולשות שמזכירות פסיפסים, בליווי טקסט קליגרפי אינפורמטיבי.

למרות הקשיים שאיפיינו את ראשית ימי המדינה, אפשר ממש להעריץ את הרצון של הישראלים לחגוג ובגדול. ה"עדלידע זוטא" החלה בשנת 1955 בתור ה"אפטר פארטי" של העדלידע בתל אביב, שהיתה גדולה יותר והיתה מרוקנת את ירושלים מתושביה. כעשרת אלפים איש היו חוזרים בהמוניהם לעיר הקודש באוטובוסים בשעות הערב, מבוסמים מן האלכוהול במסיבה התל אביבית. ביום למחרת (שנקרא "שושן פורים") חגגו הירושלמים את העדלאידע הקטנה שלהם.

בניגוד לתהלוכה התל אביבית המוסדרת, החגיגה בירושלים הייתה יותר משוחררת ועממית, ונראה שהכוח היצירתי שלה הגיע מלמטה. אלפי סטודנטים/יות ובני/ות  נוער שצעדו חבושי מגבעות קרטון צבעוניות וחמושים בשירים ובקונפטי, אחשוורושים, אסתריות, המנים ומרדכיים.

"ירושלים כבדת־הראש חייכה, סחרחרה במקצת לנוכח נהר זורם זה של נעורים, המונע בכוחה העתיק של קלות-הדעת ושמחת־החיים".

(ביטאון 'למרחב', 17.5.1955)

ההילולה המשיכה עד לשעות הבוקר בנשפי סיום חג הפורים שהתקיימו ברחבי העיר ואף בחצרות האדמו"רים.

בין אם מדובר בתקופות כלכליות קשות או סכנת מוות המרחפת מעל הישוב, החיים כאן מעולם לא היו פשוטים. למרות שהשנה מרגיש יותר קשה לחגוג את פורים, נראה שבתחילת הישוב היהודי ובראשית ימי המדינה, לא פספסנו הזדמנות לחגוג או לעצב כרזות פורים שממזגות את הישן עם החדש. חדשנות לעיתים נובעת ממפגש עם המקום שבו אנו חיים ועם העבר שלנו. העושר התרבותי שלנו נובע מירושת הסמלים, המיתוסים והאותיות. האם נצליח לספר שוב את הסיפור העתיק לאור הערכים החדשים ורוח התקופה שלנו?