מיני־תערוכות שיצרו סטודנטיות לאוצרוּת בשנקר מעניקות מבט מרענן לגרפיקה של פעם – חלק ג׳

מטלת האוצרות הייתה חלק מקורס בהנחייתו של המעצב וכתב העיצוב של עיתון "הארץ" - עודד בן־יהודה ששם להם למטרה להדגיש את חשיבותו של המחקר העיצובי, ולדון בקשר הסימביוטי של עולם התקשורת החזותית עם עולם האוצרות. מעבר לעבודת האוצרות והמחקר הויזואלי ניסו הסטודנטיות והסטודנטים גם להציף מחשבות חדשות על עיצוב גרפי ככלי משמעותי ודומיננטי במציאות שמקיפה אותנו, ולעורר ביקורת עניינית על עולם התקשורת החזותית, כחלק ממחקר רטרוספקטיבי שיעניק השראות חזותיות וקונספטואליות למעיינים במיני־תערוכות. כלל הכרזות הן מאוסף מרכז שנקר לחקר העיצוב.

ברית מילה

רונית חלפון

"המילה מעניקה למחשבה את קיומה העילאי והאציל ביותר" (ברוך שפינוזה)

מה קורה לנו כשאנחנו רואים טקסט? איך משפיעה המילה על התודעה שלנו? מה משמעות העיצוב על הקשר שנוצר בינינו לבין הכרזה? האם אנחנו הולכים עם המסרים הלאה?

משחר ילדותנו עוצמת המילים מלווה אותנו. "למילים יש כוח" למשל, הוא משפט עוצמתי ששמענו כולנו בבית הספר. ומה לגבי טקסט כתוב? מצדו האחד יש את מי שעיצבו את הכרזה: סביר להניח שהושקעה מחשבה והטקסט נבחר בקפידה לפני שהוטבע לנצח. כך גם לגבי בחירת הצבעים שלו, סידור ועיצוב הטקסט, בחירת הגופנים, גודל האותיות, הסידור במרחב הדף, ארגון הטקסט ועוד. מצדו השני של הטקסט – הצופה. כנראה שהמפגש עם הטקסט מתרחש במציאות ספציפית וסובייקטיבית לגמרי מצידו. מה קורה במפגש הזה?

שלושת הכרזות מציגות הזדמנויות שונות לקשר בין שני הצדדים. הראשונה, של זאב אנגלמאיר, מזוהה עם האומן והטכניקות שלו. המסר מוצג בכתב יד, באופן ברור, עם איורים המשפיעים בנוסף על התפיסה ועל הרגש.

בשנייה, של דן ריזינגר, צריך להתעכב כדי להבין שיש טקסט ומה המסר מאחוריו. הכתב קוביסטי וייחודי, וככל שמסתכלים יותר ניתן להיחשף לעוד ועוד פרטים. יש שיתאמצו ויתעכבו לקבל את המסר ויש שימשיכו הלאה. בכרזה השלישית, של להב הלוי, המסר מרכזי, בפונט ברור שאינו כתב־יד ויחד עם זאת תופס אחוז קטן משטח הכרזה. יש שיתעכבו על המסר ויש שיתעכבו על העיצוב.

שלושת הכרזות משפיעות באופן שונה על כל צופה וצופה. מהי מערכת היחסים בין היוצרים והמסר לבין הצד השני – מערכת יחסים של רגע, הזדמנות למחשבה או אולי ברית עולם?

קישוט זה פשע

דנה גוטמן

במאמרו "קישוט ופשע" משנת 1908, טען אדולף לוס כי ככל שהקישוט על האובייקט גדול יותר, כך גדל גם ניצול בעל המלאכה שהועסק כדי ליצור אותו. בסופו של דבר, לוס השפיע מאוד על האדריכלים והמעצבים אשר ייסדו את תנועת המודרניזם באדריכלות והסגנון הבינלאומי. שלושת הכרזות שבחרתי להציג עוסקות, בין אם במודע או באופן אינטואיטיבי, בבחינת המרחב הבנוי בהקשר של תהליכים היסטוריים, חברתיים וכלכליים שהתרחשו על פני תקופה המשתרעת בין הכרזת העצמאות ב־1948 ועד למהפך השלטוני בשנת 1977.

ניתן לראות במבנים המיוצגים בכל אחת מן הכרזות – מוטיבים מהסגנון הבינלאומי והברוטאליסטי. סגנון אשר מהווה חלק מרכזי מתנועת המודרניזם, ובין מאפייניו ניתן לזהות צורניות פשוטה ונקיה. עיצוב המבנים שבכרזות מצליח להעביר, גם ללא הקשר חומרי חד משמעי, את ערכי הסגנון – מאסה מלבנית, חזית אחידה, הדגשה אופקית, חלונות סרט, ופרגמטיות תכנונית המתייחסת לנפחים, לפרופורציות ולתאורה טבעית אופטימלית. 

המבנים מציגים בו־זמנית חזות דומיננטית של מבנה חשוב, אולם ניתנים 'לתפיסה' שלא כגורד שחקים המנותק מסביבתו – ולראיה ניתן להבחין בכל אחת מהכרזות בפיסת שמיים; בכרזה של אדגר טל משנות השבעים נראית חטיבת הביניים התורנית יחד עם שמים בגוון אחיד ושטוח - כמעט טכני. בעוד בפרסומת למלון השרון, שתוכנן על־ידי האדריכל זאב רכטר, מאבות הסגנון הבינלאומי בארץ, ונבנה בסוף שנות הארבעים במקביל למלחמת העצמאות, השמים מופיעים כמו בציורי טבע פסטורלים המתכתבים עם גלויות התיירות הקלאסיות של אותן שנים. בכרזה השלישית, של פסח עיר־שי משנות החמישים, ייצוג השמיים נראה זרוע כוכבים בסגנון 'ילדותי' במתכוון.

העיסוק בדימוי הגרפי של מבנים אדריכליים מנטרל את הקונטקסט האורבני והופך את הבניינים ל'סוכני תרבות' בני התקופה הנושאים מסרים וערכים. מתוך ההתבוננות על הכרזות כסדרה עולה השאלה - האם נוכחות של בנין כסמל, בכרזה דו ממדית, נותר רלוונטי גם לזמננו? אילו מבנים יוצגו בכרזות בנות זמננו? ומה הם יספרו עלינו...

השלום והיונה השבורה

אסתי סוסניק

החברה הישראלית למודת מלחמות אך עדיין חולמת על שלום. נראה כי מרגע לידתה, מלחמה ושלום התקיימו בה זה לצד זה, מתעתעים בנו במרקם שביר. מקורם של סמלי השלום בתרבות הישראלית הוא בסיפור המקראי על נח והמבול. היונה הלבנה המסמלת את לידתו של תהליך השלום, עלה הזית מייצג את תחילתו של הדיאלוג והקשת בענן חותמת את הברית.

שלושה מעצבי כרזות ישראליים בחרו להשתמש בסמל של יונת־השלום כדי להביע הדיאלקטיקה בין המלחמה והשלום בתרבותינו. ׳כרזת השלום׳ של המעצב ירום ורדימון משנת 1999, מציגה צילום של יונה לבנה, נוכחת מאוד כנגד הרקע השחור, כשהיא נוחתת על קליעי נשק. הקו הצבעוני בראש הכרזה מייצג את התנועה הרגעית שנכונה רק לאותו פריים, והוא אוצר את נקודת הזמן בה צולמה התמונה. הכרזה מייצגת את השבריריות של היחסים בין מלחמה ושלום ואת הקוטביות הזועקת בין החיים לנשק הקר.

בכרזה השנייה בחר המעצב אשר קלדרון להעביר מסר דרך המילה הכתובה "שלום". הגופן המקושט מעורר אסוציאציה לכתבי הקודש ובכך מעצים את חשיבות המילה ואת מקורותיה העתיקים. היונה בכרזה, נצבעה בצבע אדום – צבע הדם, ונראית כבורחת מהשלט הקרוע המוצב במרכזה. בכך היא מבטאת את הקושי להיאחז בשלום בעתות מלחמה ומתח בטחוני. 

הכרזה השלישית היא GunDove, משנת 2020. על רקע אדום בוהק, מניח המעצב יוסי למל את היונה הלבנה במרכזו של הדק אקדח שחור, כאילו תמיד הייתה שם. בשפה חזותית מינימליסטית, מאתגר למל את המתבונן, לקחת אחריות על הבחירה שלנו בין שלום למלחמה. 

שלוש הכרזות מצליחות לייצג את המתח הישראלי בין חלום למציאות ובבחירה בין חיים למוות ומעבירות מסר חד וכאוב – האם ליונה הלבנה יש סיכוי אמיתי להביא את השלום כאשר היא היא נתונה בכבלי במלחמה?