כשהתמונה תהפוך לספר, והספר יהיה לזכרון

ליאור זיו ז"ל היה צלם קרבי (מתעד מבצעי) ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, ונפל במסגרת שירותו הצבאי ברצועת עזה, במהלך חול המועד פסח בשנת 2003. בפעילותו האחרונה ליאור השתתף במבצע לאיתור מנהרות ברפיח עם כוח של חטיבת "גבעתי", ונהרג ממכת אש ממארב, והוא בן עשרים.

בין פעולות ההנצחה לזיכרו של זיו במהלך השנים, הוחלט להקדיש את משימת הסמסטר בקורס "עריכת תוכן ותוכן חזותי" בראשות גלית גאון במסגרת לימודי תקשורת חזותית במכללת שנקר בשנת 2019, לפרויקט עיצוב גרפי בנושא צילומיו של ליאור. לסטודנטים בקורס הוצגה תיקית התמונות העצומה שהשאיר אחריו ליאור בארכיון יחידת ההסרטה, והתלמידים התבקשו לעצב פרויקט לזכרו. לבסוף נבחר הספר שעיצבה ספיר פלדבאום, שערכה מתוך המאגר תמונות על פי קונספט ייחודי, ועימדה ועיצבה אותם באלבום המציג את עשרות התמונות שבחרה, בעריכת דקל בוברוב.

הנאום שנשאה בערב ההשקה של הספר לדפוס מסביר היטב את המחשבה שעמדה מאחורי עיצובו:

״לפני כשנתיים פגשתי לראשונה את מימי זיו במסגרת קורס 'אוצרות תוכן ותוכן חזותי' שמעבירה גלית גאון. מימי שיתפה אותנו בסיפורו הנוגע ללב של ליאור זכרונו לברכה, ודרכה זכיתי להכיר ילד מוכשר, מצחיק, רגיש וסקרן. באותם ימים קיבלנו את תיקיית הצילומים של ליאור שכללה לא פחות מ־4,000 תמונות. כמות שנראתה לי לא אמיתית לתקופה הכה קצרה שבה הוא שירת, שנה אחת בלבד.

״בשיחה הראשונה שלי עם מימי הסתבר לי שהצילומים שבחרתי לא היו מפוספסים אלא שחוסר המיקוד בהם נעשה במחשבה תחילה״

״כאשר נחשפתי לראשונה לצילומים נגלה לפני צלם מוכשר שניחן ביכולת ״לתפוס״ רגעים, נופים ואנשים. אבל בתוך כל זה ראיתי משהו אחר, התמונות ש״קפצו לי לעין״ היו אלה שהכילו את ה״כמעט״, יש שיגידו אותן תמונות שהתפספסו, נמרחו, אלה שבדרך כלל נחשבות כ״לא טובות״, שמדלגים עליהן במהלך תהליך העריכה והעיצוב. אותי הן ריגשו, כי בעיניי הן תפסו את הרגעים הכי כנים אמיתיים ו״מלוכלכים״. הרגשתי שאני נמצאת שם ליד ליאור, אם זה בחום ובקור בצפון ובדרום, חווה ומתבוננת ביחד איתו, באנשים, במקומות, בתנועה ובנוכחות. הרגשתי מחוייבת להשתמש בהן ולתת להן את המקום שלתפישתי הן ראויות לו.

״בשיחה הראשונה שלי עם מימי הסתבר לי שהצילומים שבחרתי לא היו מפוספסים אלא שחוסר המיקוד בהם נעשה במחשבה תחילה. התברר שכך אהב ליאור לבטא את עצמו ואת האומנות שלו, את החופש והיצירתיות שלו, בתוך המסגרת הצה"לית שלעיתים יכולה להיות נוקשה.

״המעבר בספר מהחושך אל האור, מהשחור ללבן, נולד במהלך שיחה עם אימי על סבי ז"ל. היא נזכרה שבימיו האחרונים הוא ראה ותיאר את סביבתו כבהירה משהייתה, כך שמבחינתו הערב היה ליום והיום זהר באור יקרות. השיחה הזאת נטעה בי את הרעיון לארגן את הצילומים מהתמונה הרוויה ביותר בצבע, מלאת החיים, לתמונה הלבנה ביותר, שריקה מכל צבע, שמבחינתי סימלה את המוות והריק. אחרי תהליך הבחירה, העריכה והעימוד התמונות כבר לא יכולתי להתייחס לתמונות כאלו שכמעט נערכו החוצה בדובר צה"ל, הן הפכו להיות המיוחדות, הנבחרות, הן היו הספר, הן היו ליאור."

מימי, אימו של זיו ז"ל ומרצה לעיצוב אופנה בשנקר, אמרה על הספר את הדברים הבאים:

״עבורינו כהורים היה מרגש מאד לראות מה אחרים רואים בצילומים של ליאור, איך הם חווים אותו כאדם, כצלם. קיימנו מאז הרבה תערוכות אבל במשך תשע עשרה השנים האחרונות אנחנו חולמים על הפקת ספר צילומים, והנה החלום התגשם דרך העיניים של אחרים, התמונות, הדפים והכריכה, ואנחנו אוהבים מאד את התוצאה .זהו בהחלט ספר שמציג את ליאור שלנו כמו שהוא.״

הוריו של ליאור הנציחו את זכרו גם בהקמת סטודיו לצילום ובמלגות לסטודנטים מצטיינים בתואר בתקשורת חזותית במכללת שנקר.

יהי זכרו ברוך.