ריאיון עם המעצב חן מכבי על עיצוב בהשראת הניינטיז

ישבנו עם המעצב חן מכבי לשיחה על פרויקט הדגל שעשה לאחרונה עבור נועה קירל ואילן פלד, על השראה ועל המעבר מלהיות סטודנט למרצה בשנקר

זמן קריאה: 3 דקות

אם תשאלו אותנו, שנות התשעים הוא העשור שהכי כיף להתגעגע אליו. נוסטלגיה מביכה, עיצוב זול ואייקוני, ביגוד נוח ושירים שאי־אפשר להוציא מהראש. זו אולי אחת הסיבות לכך שהשיר החדש של נועה קירל ואילן פלד, ׳טרילילי טרללה׳, הוא קסם אחד גדול ולא רק בזכות הקיצוניות הקומית שלו. שנות התשעים היפות והנכונות עשו קאמבק בקליפ הזה, וזאת בזכות הפרשנות הגרפית האותנטית של חן מכבי. פרשנות גרפית שגורמת לנו לרצות לנצוץ, לקפוץ ולפרוץ. חן מכבי הוא מעצב חזותי צעיר, טיפוגרף ואמן לטרינג מהעסוקים בארץ. הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר וכיום גם מרצה בה. בעבודותיו יוצר זהות ויזואלית תוססת, פופולארית ומאוד מובחנת המתגבשת לכדי חוויה חזותית ותקשורתית שלא מרבים לראות כאן. תפסנו אותו לשיחת השראה על הפרויקט ומה שמעבר:

חן מכבי

חן, מה קורה? מה שלומך בימים אלו של פוסט ׳טרילילי טרללה׳?

זה פרויקט שאני מרוצה שלקחתי בו חלק והיה חשוב לי להיות בו. אני חושב שזה משהו שחשף עוד מדיה שאני נוכח בה בזמן האחרון, שזה עולם הפוסט־פרודקשן ועיצוב גרפי בתנועה.

ספר איך הייתה העבודה על רקעי הניינטיז?

בפרויקט על הקליפ של ״טרילילי טרללה״ חשבתי שלא יזהו את טביעת האצבע שלי. ניסיתי לצמצם את עצמי לשימוש בפונט אחד ולעבוד עם שפה גרפית של טקסטורות וצבעוניות שאני לא משתמש בה בדרך־כלל.

את כל הפקת הפוסט ביצעו Way & Roms, את הפקת הקליפ ביצעה קמילה מנטוב והקרדיט לבימוי שמור לבן בכר. כל אחד ואחת בעלי ניסיון עצום בתחום ועושים את ההפקות הכי משוגעות בארץ. Way & Roms הביאו אותי לתת חיזוקים מהצד הגרפי של כל מה שרץ בחלק של הגרין סקרין ברקע. רפרנס מובהק היה הקליפ Pump Up the Jam עם הפאטרנים והצורות שרצות ברקע. בנוסף דיברנו על זה שגם יופיעו מילים מתוך השיר, הסתכלתי הרבה על פרסומות ועיצובים גם מהארץ וגם מחו״ל: קומדי סטור, היטמן, פרסומות של נייקי וג׳ורדן, פוסטרים של המעצבת פאולה שר וכו׳. הבנתי שאפשר לצמצם את הכל לשימוש בפונט אחד – ״חיים צר״ שנמצא על כל מחשב ונורא מזוהה עם הניינטיז. התחלתי למתוח, לשחק ולעוות אותו בהתאם למילה או המשפט שמופיעים ברקע.

אז מה הסיפור שלך עם טיפוגרפיה – איך הכל התחיל?

לגבי טיפוגרפיה זה משהו שנמשכתי אליו עוד כילד, דרך כל מיני לוגואים של סדרות מצוירות משנות ה־90, פוסטרים של סרטים. נחשפתי למוזיקת היפ־הופ לראשונה בגיל 15 והתחלתי למצוא עניין גם בתרבות הויזואלית של הז׳אנר הזה – בעיקר הגרפיטי. לא הייתי ילד שמרסס על קירות, כך שהכל נשאר אצלי במחברות. גיליתי הרבה עניין במשחק עם האותיות דרך כל הוירטואוזיות והצורניות של הגרפיטי. אחרי כמה שנים שלמדתי בשנקר חלק מהדבר הזה חזר אליי בקורס פונט שלמדתי אצל דני הטייס ובאופן אוטומטי התחלתי להתעניין בכל מה שקשור ללטרינג וקליגרפיה.

איפה אתה מרגיש את ההתפתחות שלך?

אני מרגיש שאני מתפתח כשאני יוצא מאזור הנוחות שלי. הרצון שלי הוא תמיד להיות כמה שיותר ורסטילי, למצוא כמה שיותר פתרונות עיצוביים שהם שונים זה מזה אבל שעדיין אפשר לזהות את טביעת האצבע שלי בכל אחד מהם.

איך ללמד בשנקר, השתנה מאז שלמדת?

אני מאוד אוהב ללמד. אמנם לקח לי זמן לעשות את השינוי התפיסתי מסטודנט למרצה, אבל מרגיש מדויק יותר בזכות זה. ההוראה גם משפיעה עלי בפרויקטים שאני מעצב וזה פותח לי גם אופציות לשיתופי פעולה עם אמנים ומעצבים אחרים. אין לי איזו אג׳נדה מהפכנית כמרצה, אבל הכי חשוב שהסטודנטים שלי ידעו להבין וליישם תהליכי עבודה, וילמדו לעבוד עם לוחות השראה ורפרנסים. בין אם מדובר בדבר הכי גולמי לדבר הכי מעוצב ועשוי שיש, אני מאמין שזה הכרחי ומסייע לגבש את המסר שהם רוצים להעביר דרך העיצוב שלהם.