בספרו ״הנאת הטקסט: וריאציות על הכתב״ מסביר רולאן בארת כי ״הכתב ׳הידני׳ צונזר בידי מלומדינו במהלך כל התקופה המודרנית, כלומר מאז שקם לו מתחרה בדמות הדפוס״. אך הוא מסביר גם כי נמצא לכתב הידני שימוש אחר. החל מהמאה ה־19 נוצל הכתב ״בידי מדע בעייתי, הגרפולוגיה, שתפקידו הדכאני ברור (בדיקות פסיכיאטריות, מבחני מיון לתעסוקה)״. התקופה הנוכחית מלמדת כי לכתב היד יש גם פונקציות אחרות: מחאתיות.
המחאות נגד יישום הרפורמה המשפטית הן שיעור מצוין בתקשורת חזותית ובכלים המשמשים להעברה של מסר, דווקא על־ידי מי שאינם עוברים הכשרה בעיצוב במשך ארבע שנים. הן מוכיחות שלא נס ליחה של הכרזה. כוחה, במקרה זה, הוא לאו דווקא בהמוניות ובוויראליות שמביאים איתם האמצעים הדיגיטליים, כי אם במסר הייחודי, השנון והמקורי של אנשים יחידים, פרטיים, שאינם משתייכים לקבוצה, לא מעצבים בהכשרתם, שקמו מהספה ויצרו אותה בכוחות עצמם בכלים הזמינים שהיו ברשותם: מספריים, מטאטא, נייר, מדפסת אי 4, טוש, נצנצים ולורד. גזרו, כתבו, הדביקו חתכו, בלי פוטושופ, סקיצות ומוקאפים – מעבירים מסרים בחדות וביצירתיות.
הבחירה להשתמש בכלי שלא בא מן המוכן ופעולת הכתיבה שמפעילה ופוגשת חומר, מייצגת עמדה אישית שלא משעתקת מסרים של אחרים
במחאה שנועדה להגן על דמוקרטיה ליברלית, המגבילה על פי חוק את כוחם הפוליטי של נבחרים, בכדי להגן על זכויות הפרט, יש כוח בעובדה שרבות מהכרזות עושות שימוש בכתב־יד או באותיות דפוס שנכתבו בצורה ידנית, ולא נעזרות בגופן מסוגנן שנוצר על־ידי מעצב אותיות אחר. הבחירה להשתמש בכלי שלא בא מן המוכן ופעולת הכתיבה שמפעילה ופוגשת חומר, מייצגת עמדה אישית שלא משעתקת מסרים של אחרים. אף על פי שהיחיד משתייך לקבוצה הומוגנית, שמקובל לכנות אותה במקרה הטוב ״מוחים״, כתב היד האישי מייחד אותו, מבדל אותו, ושומר על זהותו האישית גם כשהוא חלק מהמון.
אבל השימוש בכתב היד לא רק משמר זהות אישית במסגרת מאבק קולקטיבי. הוא גם פורע חוקי אסתטיקה מקובלים של סדר, קריאות, ניקיון ובהירות. הוא מפר גם את כללי הטיפוגרפיה ועיצוב האותיות הקפדניים: הוא נטול גריד, קרנינג (רווח בין אותיות), לדינג (רווח בין השורות), והדבר האחרון שמעניין אותו אלה הם היחסים שבין קווי האורך והרוחב.
צילום: אייל אברהם
צילום: דפנה אייזנברג
צילום: סתו אקסנפלד
צילום: סתו אקסנפלד
צילום: סתו אקסנפלד
צילום: סתו אקסנפלד
צילום: עודד בביוף
צילום: עודד בביוף
צילום: סתו אקסנפלד
צילום: סתו אקסנפלד
צילום: סתו אקסנפלד
צילום: סתו אקסנפלד
4 תגובות
תוכן הכתבה היה נכון ומעניין.
רק הערה קטנה: אני חושב שבנושא כ"כ רגיש ומורכב, צריך להיזהר מאוד ולשמור על אוביקטיביות מירבית. כאחד שתומך ברפורמה, כותרת המשנה "מתברר שהמחאות נגד יישום הרפורמה המשפטית הן לא רק שיעור באזרחות" צרמה לי מעט, כמו גם האמירה "במחאה שנועדה להגן על דמוקרטיה ליברלית, המגבילה על פי חוק את כוחם הפוליטי של נבחרים, בכדי להגן על זכויות הפרט..."
אפשר להתחמק ולומר שכל הפגנה היא שיעור באזרחות, ושכך באמת המפגינים רואים את המחאה, כהגנה על הדמוקרטיה ועל זכויות הפרט. אבל שוב, היות ומדובר בסוגיה בוערת, ניתן וצריך להיות אפילו יותר אוביקטיביים.
כנראה בשיעורי אזרחות אתה לא היית. או שדווקא את השיעור על דמוקרטיה פיספסת.
מה שנכתב בכתבה נכון לכל הפגנה ובכל שפה.
הדרישה שלך לאובייקטיביות אינה מחוייבת המציאות, מכיוון שהכתבה משקפת את דעתו של הכותב, את מה שהוא מעוניין לכתוב עליו.
זה לא פרסום ממשלתי (אופס, גם הממשלה לא הכי אובייקטיבית, בעצם).
קבל אובייקטיביות -
הפיכה משטרית אינה רפורמה