באחד המאמרים הקאנונים במחקר המגדר באמנות, זעקה ההיסטוריונית ומבקרת האמנות האמריקאית לינדה נוכלין (Linda Nochlin) "למה לא היו אמניות גדולות?". מאז פרסום המאמר בשנת 1971 ועד היום, נראה שהשאלה הזו מלווה את כל תחומי המחקר באמנות החזותית. נוכלין טוענת בדבריה למערך פוליטי־חברתי שמנע מנשים להגיע למעמד של אמניות גדולות. אך האם באמת לא היו, או שמא הן הודרו במכוון מדברי הימים של האמנות ובכך גם מתודעתנו?
גם כיום יש שטוענים שלא היו למעשה מעצבות רבות שעסקו בתחום, או שאלו לא עשו מספיק, או שאיכות עבודתן לא מצדיקה את כניסתן לדפי ההיסטוריה
חוקרות כדוגמת ד"ר רות מרקוס, ד"ר גרסיאלה טרכטנברג, ד"ר סיגל דוידי, ד"ר רונה סלע ואחרות הפריכו במחקריהן את הטענות להעדרן של נשים אמניות, אדריכליות וצלמות בארץ ישראל. אך מלאכתן טרם נסתיימה. גם כיום יש שטוענים שלא היו אמניות או מעצבות פעילות רבות, או שאלו שעסקו לא עשו מספיק, או שאיכות עבודתן לא מצדיקה את כניסתן בין דפי ההיסטוריה. טיעונים מעין אלו, עמן מתמודדת מרקוס במאמרה "מדוע נשים מודרות מההיסטוריה של האמנות הישראלית" (2015) נאמרו גם לי בזמן שניסיתי לאתר מעצבות גרפיות בימי ההתחדשות העברית התרבותית והמדינית בארץ ישראל.
בחיפוש אחר מידע על מעצבות בעיתונות יומית, נתקלתי בכתבה שפרסמה העיתונאית והסופרת נילי פרידלנדר בעיתון מעריב מ־18 באוקטובר 1963 - "כל אשה - בול". בכתבה עוסקת פרידלנדר במעצבות בולים ישראליות - מרים קרולי (1994-1925), פרידל שטרן (2006-1916), צילה מנוסי (1930) וחוה אורנן.
מעטפה של התערוכה החלקאית בישראל 1959. בולים בעיצובה של מרים קרולי. בול עליון מהסדרה "20 שנה לעלית הנוער", 1955 ובול תחתון מסדרת "ספנות", 1958
"למה להן, לאותן גברות נחמדות, שאצל שתיים מהן עומדת מיטת תינוק בחדר, לצייר דווקא בולים. הלא... זו מלאכה קשה מאין כמוה..."
מדי פעם אני שבה וחוזרת לקרוא את המאמר כדי להבין את רוח התקופה ואולי מעט מן הקושי שליווה את עשייתן של מעצבות אלו ושל נשים אחרות שבחרו לעסוק בעיצוב גרפי בארץ ישראל. ומה שנראה היה לי בתחילה כשיר הלל של פרידלנדר למעצבות, היום בקריאה ביקורתית יותר, מציג נקודות תורפה היסטוריות, תרבותיות ומגדריות.
אמירות כדוגמת - "יפהפיה בלונדינית יפת פנים וגזרה..." או "למה להן, לאותן ארבע גברות נחמדות, שאצל שתיים מהן (מרים קרולי וצילה מנוסי) עומדת מיטת תינוק בחדר, לצייר דווקא בולים. הלא הן עצמן תספרנה שזו מלאכה קשה מאין כמוה..." מציגות את מעמדה של האשה היוצרת באותם ימים ומעוררות תהיות. שאלות כדוגמת - האם בעת שניגשו עיתונאים וחוקרים לעיצוביהם של האחים גבריאל (1909–1992) ומקסים (1910–1990) שמיר, של אוטה וליש (1977-1906) או של צבי נרקיס (2010-1921), דנו בטיב שיערם או בטיב גזרתם? האם פקפקו בבחירתם המקצועית בשל מצבם המשפחתי או בגלל מיטת התינוק שניצבה לצדם? או ביכולתם לעסוק בתחום? ויתרה מזאת, האם למרות מאמרים יומיים כדוגמת מאמר זה, עדיין ניתן לטעון שלא היו, שלא עשו, או שתוצרתן הייתה לא איכותית מספיק ומועטה?!
מרים קרולי. בולים מתוך סדרת "מועדים לשמחה התשי"ח". 1957
פרידל שטרן. בולים מתוך סדרת "דואר אוויר - נוף". 1961
קרולי, שטרן, מנוסי ואורנן, היו למעצבות גרפיות בעלות תיק עבודות רחב עם עיצובים בולטים, גם בזירת עיצוב הבולים בשנות החמישים והשישים. מעצבות אשר לכל אחת מהן מגיע פוסט משלה במדור זה ואני תקווה שעוד אגיע לכך.
ביום האישה הבינלאומי לשנת 2023, בימים בהם נדמה כי מקומה של האישה בחברה הישראלית נראה כנסוג אחורה, חשוב לזכור את אותן נשים שהיו לפורצות דרך בתחומן. נשים כדוגמת המעצבות הגרפיות הללו שסללו את דרכן של המעצבות שהגיעו אחריהן ואף למדו מהן. נשים שלמרות הנורמות החברתיות, בחרו לחיות את חייהן בדרכן ולעסוק בתחום אותו אהבו.
