23 מעצבים ישראלים בוחרים חמישה פונטים שהם אוהבים

דמיינו לעצמכםן את הרגע הזה שבו אתםן יושבים.ות וחושבים.ות על בחירת פונט חדש. נכון שלפעמים תהיתםן לעצמכםן אילו פונטים אוהבים/ות מעצבים/ות אחרים/ות? בדיוק מהסיבה הזו פנינו ל־23 מעצבות ומעצבים מוצלחים, מוערכים ומשפיעים וביקשנו מהם למנות חמישה פונטים שהם אוהבים במיוחד. בקשתנו היחידה הייתה לבחור רק פונטים עבריים, ומעבר לכך היה להם חופש בחירה מלא. כמו שתוכלו לראות, חלק מהפונטים חזרו אצל חלק מהמעצבים וזוהי בהחלט עדות לאיכות הגבוהה שלהם. חוץ מזה, נהנינו לראות כיצד כל מעצב מייחד לעצמו פונטים שונים וכיצד הדבר משפיע על תוצרי עבודתו וסגנונו האישי.

מיכל סודאי

• מיקסטייפ – פונט קליל, אורבני וכיפי, שמעביר משהו אישי ולא נראה תעשייתי מדי.
• הדסה – פונט שמצליח להביא קלאסיקה ישראלית על־זמנית ולהישאר עדכני.
• נרקיס בלוק – פונט סנס־סריפי מנצח, נשאר מעוצב גם בשימושים הכי טכניים ותמיד מתיישר לנו בבלוק.
• דרום – מגשר בין האותנטי לעכשווי, מעביר תחושה של דבר שיש בו היסטוריה ישראלית.
• נוילנד – פונט שמשלב קריאות גבוהה והומור קל, ויחד עם זאת יש בו אמינות ופשטות.

—

דקל בוברוב

הבחירה רק בחמישה הייתה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.

• פרנק ריהל – קלאסיקה שאין לה תחליף. בגלל כל מה שקראתי בעזרתו, בגלל היכולת שלו להפיק את הגוש הטיפוגרפי האולטימטיבי, ובגלל היכולת להיות הוא ובו־זמנית גם אינסוף דברים אחרים.
• הדסה – אם הייתי מתבקש לבחור פונט אחד לאי בודד, הייתי בוחר בו. בגלל שכל האותיות שלו מושלמות, בגלל שהרווחים בין השורות יפים בדיוק כמו השורות עצמן, בגלל שהוא חילוני אבל שורה עליו רוח קודש, בגלל שהוא נושא איתו בגאון את הטכניקה שבעזרתה הוא נוצר ובגלל הרימון שהוא פשוט נדיר בשלמותו.
• הצבי – כי הוא קשה ודורש עבודה, הוא לא עושה לך חיים קלים, כי אי אפשר להניח אותו סתם, צריך ללחוש לו דברי נועם, להאמין בו ולרכך אותו בסבלנות ובעקשנות כדי שיתרצה, בגלל שהוא לעולם לא בא לבד אלא תמיד מביא איתו סיפור של מקום ועבר והיסטוריה ובגלל הצבי החלול שאין דומה לו.
• חיים צר – בגלל האהבה לארוכים, לצנועים, לאלה שתופסים יחסית מעט מקום אבל תמיד תהיה להם נוכחות, בגלל היחסים המושלמים בסיומה של אות אחת ותחילתה של הבאה, בגלל שתמיד הוא יהיה עבורי אות הכותרות של עיתון חדשות.
• בר־לב – בגלל החוסר בארוכים (ראה חיים צר), בגלל היכולת שלו לדבר בנימוס עם אחיותיו הגדולות מעבר לים, בגלל שהוא מביא דרישת שלום משנות השישים והשבעים, בגלל שהמעבר בין המשקלים שלו הוא עולם ומלואו של אופי, צורה וצבע ובגלל המעוין הקטן המושלם בלמטה של האות ג'.

—

מיכל מגן

הממ. יש לי הרגשה שאם לוקחים חמישה פונטים לאי בודד, רוב המעצבים יענו תשובות די דומות.

• פרנק ריהל – יש לי שלוש גרסאות, האהובות עליי הן הגרסאות של אאא ושל מיכל סהר. הצורות האציליות של הפונט מרגשות כל פעם שעושים זום־אין. מכיוון שבשנים האחרונות אני מתעסקת בעיקר בטקסטים מנוקדים, ההתייחסות לניקוד מאוד מהותית לעבודה שלי. לא פעם אני נאלצת לוותר על פונטים יפהפיים שלא מוקפדים בניקוד. דווקא הגרסה של מסטרפונט מאוד נוחה מהבחינה הזאת, ולכן הרבה הוצאות העדיפו אותה (או עדיין מעדיפות) על אף הצורות הפחות מוצלחות בעיניי של האות. ומאחר שאני מעדיפה את הגרסאות החדשות, מצאתי את עצמי לא פעם מזיזה ידנית את הניקוד (תיזהרו מִפֻּחְלָצִים וְרֻדִּים־יְרֻקִּים!).
• הדסה פרידלנדר – טוב, הכול פוליטי במדינה הזאת, וגם הפונטים. הגרסה היפהפייה של ינק מכבדת את פרידלנדר ואת עבודתו. מאוד משמח לראות תיקון היסטורי כזה. מכל הבחינות.
• אלמוני – מאוד שימושי, אלגנטי, מוקפד ונקי. פונט שיכול לעבור מתחת לרדאר כשצריך וגם להיות ניטרלי ולא לגנוב את הבמה. בנוסף, הוא קריא גם בגדלים קטנים במיוחד.
• פדרה סריף – הוא, והחברה שלו גרטה, הם פונטים שכמעט פוטרים את המעצב מעבודת העיצוב. הכול כבר פתור בתוך הפונט: שילוב עם שפות אחרות, כותרות, טקסטים רצים. ההתאמה של הגרסה העברית לגרסה של פיטר בילאק מושלמת. מדהים לראות איך האלפבית העברי, שבו כל אות היא ילד מוזר אחר, משתלב בטבעיות עם כל השפות בעולם.
• כתב בודקו – הרבה לפני שהיו פונטים או אפילו לטרסט, הייתה הקליגרפיה. בתיכון למדתי עיצוב גרפי לפני המחשב, וכל תהליכי העבודה היו ידניים, כולל קליגרפיה. הייתה מסורת יפה בתיכון שלי שבה תלמידים שמאליים היו באים ללמד את השמאליים בשכבה מתחת את הכתב. (השיטות לימין ולשמאל היו אחרות כדי שלא יימרח הדיו.) לפני כמה שנים מסטרפונט לקחו את הכתב הזה והפכו אותו לפונט 'גולדה', גרסה שמרגיזה אותי.

—

קובי פרנקו

אז ככה, היה לא פשוט בכלל, הרבה פונטים שאני אוהב נשארו על רצפת העריכה. וגם רגע, אפשר להוסיף עוד או שזה הקונספט הסופי?

• הדסה – יש לי חולשה לפונט הזה עוד מימיי כסטודנט בבצלאל. אפשר להגיד שזו האהבה הראשונה שלי. האות עוצבה על ידי הנרי פרידלנדר בין השנים 1932–1958. ב'הדסה' יש שילוב נדיר של קודש וחול. מצד אחד זו אות סריפית, רשמית וחגיגית ומצד שני היא אות עכשווית, מקומית מאוד ושורשית – אות המשלבת בין הישן לחדש. בשנת 2015 עיצב ינק יונטף תוספת של אותיות לטיניות והאות הושקה מחדש תחת השם ״הדסה פרידלנדר״. זו הגרסה שאני אוהב לעבוד איתה.
• פרנק ריהל – אות הטקסט הקריאה והשימושית ביותר. עוצבה בשנת 1908 על ידי רפאל פרנק בשיתוף המדפיס אוטו ריהל. בעיני זו האות המייצגת בצורה המובהקת ביותר את ה״ישראליות״. תמהיל מהודק של גבוה ונמוך, עממי ואליטיסטי. אני אוהב לעבוד עם הגרסה המעודכנת של הגילדה.
• נרקיס בלוק – האות הסנס־סריפית המושלמת. הגרסה שלנו לגופן Helvetica השוויצרי. את האות עיצב צבי נרקיס באמצע המאה הקודמת. מדובר למעשה באות על־זמנית, חסרת גיל ובעלת יכולת שילוב במגוון עצום של שימושים.
• סימפלר – גופן סאן־סריפי דו־לשוני שעיצבה מיכל סהר מקואופרטיב הגילדה. אפשר לומר שזוהי גרסה עכשווית, מעודכנת ו״רכה״ יותר ל'נרקיס בלוק', המתאימה לעימוד טקסט רץ בגדלים שונים. אני אוהב את הניקיון והפשטות של האות. בנוסף, מגוון המשקלים מאפשר עבודה עם מורכבות גבוהה של טקסטים.
• אמביוולנטי – גופן סלאב־סריפי עכשווי, שעוצב על ידי אברהם קורנפלד מ־אאא בשנת 2011. מאוד אוהב את היכולת של הגופן לעבוד במנעד רחב של גדלים מקטן מאוד כטקסט רץ ועד לכותרת גדולה. אוהב לעבוד עם המשקל הקל – משקל רענן שעובד נפלא בשילוב גופנים סנס־סריפיים אחרים.

—

יוניל

• אהרוני – קלאסיקה. אני במיוחד אוהב את הגרסאות השמנות יותר שלו.
• פרנק ריהל (על שלל הגרסאות שלו) – כל כך אוהב להתעלל בפונט הזה, הוא כל כך מאופיין ומוכר, שאני יכול למרוח אותו ולעוות אותו כמעט בלי הגבלה. הרבה פעמים כשאני מצייר בעצמי טקסט, אני מסתמך עליו.
• פופר – פונט חדש לזמנים ישנים. רטרו זה טוב. תמיד.
• ימים ולילות – הבחירה שלי תמיד כשאני צריך לשדר שאני יודע מה אני עושה, וגם פונט ראוי מאוד ויפה במיוחד בגרסה הנטויה שלו.
• פלוני – בן הדוד הישראלי של Futura. פונט כיפי, יציב, עם משקלים שמנים כמו שאני אוהב ועם גרסת כתב היד שהיא התוספת המושלמת.

—

ירון שין – Jewboy

אומר זאת כך: זה שאני אוהב משהו, לא אומר שאני לא אוהב דברים אחרים.

• 37 – פונט חזק ועוצמתי שמרפרר לכרזות בנות המאה הקודמת – צרות ודחוסות. עם זאת הפונט טומן בחובו הומור וחן ועל הדרך גורם לך להרגיש שאתה לא רואה כל כך חד…
• אלף – מיזם שתוצאתו היא פונט חופשי לשימוש שבא במקום… במקום מה בעצם?! שכל אחד יחליט לעצמו. זה מרגיש קצת כמו הג׳ימייל של הפונטים. יפה, נחוץ, מדויק ובחינם (לא בהכרח בסדר הזה).
• היציאה הבאה – הפונט שתמיד היה שם, זה פשוט מרגיש שהוא היה שם עוד לפני שבכלל הוא הומצא ועוצב. פונט שתמיד צריך אותו ותמיד יספק לך/אותך. בקיצור, הפונט שתמיד.
• בית הלל – בפונט הזה החדש פוגש את הישן ונותן לו מקום ומרחב עיצובי, אפשר לומר שזהו פונט שמתחצף למבוגרים בכבוד. מפתיע עד כמה יפה הוא עובד בגדול, כשכל אות מציעה לצופה דימוי.
• אלמוני – פונט שקט ושתלטן. כמו דיסציפלינת העיצוב הגרפי, גם הוא אוהב לכבוש שטחים (ואנשים). הוא יהיה הפתרון הטוב ביותר לרוב עבודות העיצוב, בגרסאותיו האינסופיות והמוצלחות מאוד.

—

יגאל פוירשטיין

לבקש למנות חמישה גופנים מועדפים זה בערך כמו לבחור חמישה אלבומים אהובים, חמישה ספרים, חמישה אומנים… הבנתם, זה בלתי אפשרי. אבל בכל זאת ניסיתי…

• היבו – פרקטי. פונט שעונה לצרכים מגוונים, נוח מאוד לשימוש, בעיקר ברשת. עשיר במשקלים ומתאים מאוד לעבודה משולבת עם מלל לועזי. אה, והוא גם מגיע חינם. :-)
• הדסה – גופן סריפי מלוטש ומוקפד. עשיר וצורני, נעים מאוד לקריאה.
• אטלס – משפחת גופנים נטולי תגיות. אות מרובעת, יציבה ומתאימה מאוד לכותרות ומלל רץ. שימושי מאוד ומשתלב נהדר בעיצוב. בעל משקלים מגוונים ומוקפדים.
• היציאה הבאה – אות ראווה מרובעת ובעלת נוכחות מרשימה. אני מאוד אוהב לשלב אותה בכותרות שרוצות לשדר אסרטיביות ובולטות.
• מעודד סריף – אות סריפית נעימה וזורמת. שימושית מאוד למלל רץ וקריא. מתאימה גם לאריזות בתחום המזון.

—

יותם בצלאל

אלו הפונטים האהובים עליי, או יותר נכון – אם הייתי צריך לבחור חמישה פונטים לעבוד איתם בלבד, אלו הם הפונטים שהייתי בוחר. (מובן שברשימה שלי יופיע גם פרנק־ריהל, זה ברור!) בדיעבד הבנתי שהבחירות שלי הן מאוד קלאסיות ואולי קצת נוסטלגיות, כמעט כולן עוצבו אי שם בעבר הרחוק. זה לא אומר שהסיבה היא שאני חושב שהיום כבר לא עושים פונטים טובים, אלא שהפונטים שבחרתי הם בעלי מטען תרבותי ועיצובי שהוא בלתי נפרד מהם. לכן, אם הייתי צריך לצמצם את הבחירה תמיד אעדיף את הקלאסיקה. (ועל כן הסליחה מהטיפוגרפים האחרים – אל דאגה, על המחשב שלי אתם נמצאים.)

• נרקיס תם – בגלל שהוא ההלבטיקה שלנו. בגלל שהוא timeless. בגלל צבי נרקיס. בגלל שהוא טוב גם לשילוט וגם להודעות משפטיות בגודל 5 פוינט. בגלל שהוא הכי טהור שיש.
• הדסה פרידלנדר –בגלל שהוא לגמרי ה־slab serif שלנו. בגלל ההיסטוריה. בגלל משה שפיצר. בגלל שאין פונט עברי ממנו. בגלל שהוא מעולה גם לטקסט רץ וגם לכותרות.
• מרים – בגלל שהוא מונוספייס והוא לגמרי שלנו. בגלל רפאל פרנק (שעיצב אותו). בגלל שהוא בין ראשוני הסנסים העבריים. בגלל שהוא ה־Courier העברי.
• ארבל – בגלל הנוסטלגיה לערוץ 1 (פונט הכתוביות). בגלל הקריאות. בגלל מיכל סהר. בגלל שאם רוצים פונט שיעשה את העבודה, זה הוא.
• היציאה הבאה – בגלל הפרופורציות והגיאומטריות. בגלל שהוא קלאסיקה מודרנית. בגלל שפעם היה פה עיצוב טוב גם למע״צ. בגלל ינק יונטף. בגלל שלמרות שהוא היה טרנדי וקצת נמאס הוא עדיין ה־DIN שלנו.

—

רינת גלבוע

• יוסף באו – כשלראשונה נחשפתי לפונט יוסף באו הרגשתי הזדהות כמעט גמורה; זה הדבר הדומה ביותר לכתב היד שלי באותיות דפוס. קווים מתלכסנים אחד ביחס לשני ובמין הומור פנימי משלהם יוצרים את צורת האות.
• אלמוני צר (ורצוי במשקל לייט) – למה אלמוני? הוא אלגנטי ועדין, משתלב תמיד בדרכו השקטה והנכונה.
• בר־לב – כי יש לו אופי. גבוה, עם ביטחון עצמי, בלי לצעוק אבל מלא בנוכחות.
• בית הלל – הגעתי לבית הלל בעקבות פרויקט בו חיפשתי פונט מסורתי אבל עכשווי, קלאסי בלי שכבת אבק. בית הלל עם החיבורים האנכיים הדקים והחיתוכים המפתיעים היה בדיוק זה.
• נוילנד – כי הוא רטרו (אבל במידה) ויש בו משהו אופטימי.

—

ענת ויידן

• רץ – כי הוא דו־לשוני ואהוב עליי מאוד. בכל מקום שאני מחפשת לתקשר אלגנטיות עם קריצה, הוא עובד. רץ מתאים למשרד עורכי דין, לדו"ח אחריות תאגידית וגם למעדניית בשר ופירות ים. הוא מלא סגנון ומוסיף ניחוח רטרו בכל אשר ילך.
• אלמוני – דו־לשוני, מבחר משקלים, תמיד משמח את ליבי ונותן לי תחושה של מרחב פעולה. וכי הוא נקי וקריא ומשתלב יפה בין שאר האלמנטים במותג בלי לגנוב את ההצגה.
• בר־לב – עוד פונט דו־לשוני, פונט נפלא! עובד לי באריזות צרות עם כותרות ארוכות :) הוא גם נוח לשימוש בטבלאות צפופות ובפורמטים צרים ולא ידידותיים למעצב.
• אמביוולנטי צר – מבחינתי זה הפונט הדומה ביותר לפונט לטיני, וכידוע הכול נראה טוב יותר באנגלית. רק חבל שהוא לא דו־לשוני.
• תעמולה – רכישה חדשה ומרגשת. פונט שמתאים כשרוצים שטסקט סתמי ייראה כמו אמירה מלאת פֿאסון.

—

אדם פיינברג

• סימפלר
• אלמוני חדש
• מנדטורי
• יונית סנס
• הדסה קו

במיתוג לטלוויזיה אני נשען מאוד על הבחירה הטיפוגרפית להגדרת התוכן, לפעמים האלמנט היחיד של המותג שנמצא באוויר על גבי וידאו משתנה. בחרתי בפונטים בולטים מהשנים האחרונות שהצליחו להגדיר ולקיים מנעד רחב של תכנים מקומיים שמכתיבים את הנראות של המסך הישראלי העכשווי.

—

ערן שטרן

• אופן סנס
• אטלס
• אלמוני חדש
• פאוזה
• מקומי

פונטים דו־לשוניים עבורי הם הכרח, כיוון שכמעט תמיד אצור גרסה אנגלית לאותו עיצוב. פונטים כמו אטלס ואלמוני חדש מכילים שפות נוספות ומהוות יתרון כשצריך גרסאות בין־לאומיות נוספות. ריבוי משקלים, תכונה הקיימת בכל הפונטים האהובים עליי, מאפשרת גמישות ודיוק וממזערת את הצורך בשילוב בין פונטים שונים. הנראות במסך עבורי מהווה את אחד השיקולים החשובים בבחירת פונט, למשל מיקום הניקוד או האופן בו האותיות מקבלות נפח ופרופיל בשימוש בתלת־ממד. בחלק מהפונטים, לדוגמה 'מקומי', יש לא מעט הפתעות בדמות גליפים ייחודיים ואופציות אופן־טייפ שמשדרגות כל עיצוב לרמה אומנותית ומאפשרות לטקסט לשיר על המרקע.

—

גרוטסקה

• הדסה קו – בהתחלה חשבנו על הדסה של הנרי פרידלנדר, פונט שעבר המון גלגולים ותהפוכות בדרך לגאולה, אבל חשבנו שדווקא הפונט של מיכל סהר עושה חסד לפונט המקורי, משום שהחידוש מאשר שהפונט המקורי קלאסי.
• ימים ולילות – הפונט של בן נתן מככב בהמון פרויקטים שלנו. בדפוס ובדיגיטל. בגדול ובקטן. אנחנו מאוד אוהבים את כל המנעד שלו, במיוחד את הנטוי המהמם שלו.
• אברהם – קודם כול מרגש לראות מעצבים צעירים שמגיעים לכזו איכות ולכזה היקף. אבל עוד יותר, כבני המזרח התיכון, וכירושלמים בפרט, יוצא לנו לעבוד הרבה עם שלוש השפות, ולכן היומרה של דניאל גרומר לעצב פונט תלת־לשוני (וההצלחה שלו כמובן) השאירה אותנו עם פה פעור. כן ירבו.
• פרוטו טייפ – אנחנו חייבים להכניס את עצמנו לפה, בפונט שהוא יותר היסטורי־ארכיאולוגי־ניסיוני מאשר פרקטי. עיצבנו פונט (לשימוש חופשי!) בשלושה משקלים, על בסיס האותיות הפרוטו־סינאיות. קשה להסביר על רגל אחת; תיכנסו לאתר ותבינו.
• מוגרבי – פונט שכולו תחייה מסוגננת. אנחנו מאד אוהבים את הקונטרסטיות שבו ובעיקר את עיטוריו המהממים. הוא עובד לנו יפה גם ככותרת וגם כטקסט רץ ובעיקר איכשהו תמיד עובד לנו בפנטון זהב :)

—

ליאורה שירר

הינה חמשת הפונטים האהובים עליי (אבל למה אפשר לבחור רק חמישה?).

• הדסה – עם הדסה יש לי רומן עוד מימי הלימודים, הפונט הזה מתחבר לי לכל כך הרבה דברים, ארץ־ישראליות, לאה גולדברג, צמחייה, שורשים, מדבר… בתקופת הלימודים בשנקר, בקורס הטיפוגרפיה של ינק יונטף היינו צריכים לבחור פונט ו״לשפר״ אותו. לא ברור לי מדוע, אבל החלטתי לאתגר את עצמי ולקחת את 'הדסה'; התייסרתי תוך כדי עשייה ואמרתי לעצמי, בטח הנרי פרידנלדר מתהפך בקברו על מה שעוללתי לפונט המושלם שלו.
• הדסה קו – אני חושבת שהגרסה של הגילדה היא חידוש מצוין וגם נותן מענה לאותיות הלטיניות. אני משתמשת הרבה בפונט הזה, שילוב של ישן וחדש/עדכני שעובד לי יופי.
• אלמוני – הו, כמה שהייתי צריכה את האלמוני הנהדר הזה! (בלימודים היה לנו רק את 'נרקיס בלוק'.) כשצריך פונט נקי ולא משתלט הוא מצוין. אוהבת בעיקר את המשקלים העדינים שלו. אאא, תבורכו.
• בר־לב – פונט שופע סטייל, אני אוהבת את הנוכחות שלו כי הוא טוטאלי ואלגנטי על אף שהוא מלבני. לאחרונה השתמשתי בו במיתוג קוקטיילים והוא שיחק אותה. :)
• 37 – אחת הרכישות הראשונות שלי, פונט לא שגרתי וארטיסטי, של הגילדה, שמחזיר אותי שמונה שנים אחורה בזמן, כששילבתי אותו במיתוג המחודש לסינמטק תל־אביב (שבינתיים הספיק להתרענן שוב). כרגע אני מחכה לבריף המתאים הבא שיאפשר לי לשלב אותו.

—

קרן וגולן

• הדסה – המלכה.
• נרקיס בלוק – מתאים כמעט תמיד.
• פרנק ריהל – הנצחי.
• סימפלר – המרענן הרשמי.
• רץ – פתרון מעולה לטקסט רץ.

אנחנו מודים שהיה מאד קשה לבחור, פונט טוב הוא חבר לחיים ולפעמים הוא גם אחד שמתאים לרגע ספציפי. בחרנו חמישה פונטים שהם על־זמניים מבחינתנו.

—

דוב אברמסון

• נרקיס בלוק – עדיין הפונט הניטרלי הנצחי והעל־זמני ביותר (סליחה, אלמוני).
• דרום מערב – צא ולמד כיצד להיות יהודי בלי להיות טוּ ג׳ואיש.
• ארבל – נוסטלגיה ממכונת השכפול בבית הספר עדיין עובדת יופי בעידן הדיגיטלי.
• תעמולה – כי עם ישראל זקוק לפונטים צרים עם עוצמה.
• מכמורת – מה ז׳תומרת? כי עשינו לו את הטריילר הכי מגניב אבר.

—

דנה אביתר

הפונטים העבריים האהובים עליי הם:

• נרקיס בלוק – אין מה לעשות, הוא פשוט פונט שתמיד פועל. מעוצב לעילא, תמיד יושב טוב ומצליח לקבל ולהתאים עצמו למגוון סגנונות.
• פרנק ריהל – פונט יפהפה, אני פשוט אוהבת את העדינות יחד עם הנוכחות שלו, את הבדלי העובי בכל אות, את העובדה שבכל אות בו יש עניין. אני הכי אוהבת לשלב אותו עם פונטים סנס־סריפים.
• מקומי – לדעתי אחת היציאות המודרניות הטובות שיש. הוא לא מתנשא או יומרני, הוא פשוט ובאמת מצליח להתאים לשמו. בקיצור, יש בו משהו ישראלי שהוא גם מודרני וגם אותנטי.
• סמי־קאמבק – קלאסי עם סטייל. שקט, אבל מסוגנן, כמו אופנה באמת טובה, שרק מי שמבין – רואה.
• מנדטורי – מלא משקלים שכל אחד מהם עם אופי ונוכחות משל עצמו ועדיין מצליחים להשתלב יחד וליצור משהו חדש ואחר.

ויש עוד מלא… היה קשה לבחור.

—

עומר פרנק

• סוסיתא – על פניו נראה שלא משנה מה תעשה, הוא תמיד יזכיר את ארץ ישראל הישנה והטובה, ואז משחקים איתו קצת ורואים כמה הוא מפתיע בקלילות ובגמישות שלו.
• אלמוני חדש – עובד נהדר בגדלים קטנים, ובמסכים עם רזולוציה נמוכה. במוצר האחרון שעבדתי עליו היו תכנים שלא היו יכולים לא להיות על המסך, מה שהביא לעומס. כששיניתי את הסטייל לאלמוני, כל המוצר הפך להרבה יותר פונקציונלי ונושם.
• קואופרטיב – חוץ מזה שהוא מאוד מעניין ברמה הצורנית, יש בו משהו לא שגרתי וחזק, במיוחד כשהוא צפוף ובקונטרסט גבוה עם האלמנטים שתומכים בו.
• נוטו עברית – המטרה שלו היא למקסם תמיכה בשפות שונות ולתת האחדה צורנית למשתמשים מכל מקום ותרבות בעולם. חוסך שעות כשחושבים על לוקליזציה ואדפטציה בעיצוב מערכתי.
• פלוני – מרגיש כמו העתיד של הטיפוגרפיה העברית. הפשטות שלו הופכת אותו למאוד פונקציונלי ואלגנטי, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים היום כדי לקדם את העיצוב בישראל.

—

מיכל שפירא

• הדסה – בגלל מלא סיבות… אני אוהבת את הקלאסה שלו. אוהבת את הצורניות של האותיות, הן נראות כאילו פיסלו אותן. זה פונט קריאה וכותרות נפלא. נותן לי הרגשה של סדר, שקט וזרימה. כבר יש גרסאות של הפונט בשלוש שפות! בשבילי זו חגיגה, וזה ללא ספק הפונט שהייתי לוקחת איתי לאי בודד.
• ליבלינג – בהשראת הסגנון הבין־לאומי, הוא נותן תחושת ארכיטקטונית־מינמליסטית, ובנוסף, יש לו מלא משקלים. אני אוהבת אותו מאוד ועשיתי בו כל כך הרבה שימושים עד שקיבלתי גירסה מיוחדת שלי (אחת סודית).
• מנדטורי – בגלל שאני קצת דינוזאורית וגם אוהבת עיצוב שמתכתב עם העבר. הפונט מגיע מעולם של כרזות ישנות, גבוה ומלא בנוכחות ואופי. זה פונט עם ריח.
• בר־לב – עוד חבר מפעם, אבל במופע יותר חתיכי – גבוה ודק. יש בו יחסים צורניים פנימיים מפתיעים. קצת ממזרי.
• ארבל – בגלל האנונימיות.

—

הדר פורטנוי נרובאי

• ארבל – כי הוא פונט שעובד מעולה גם באנגלית ותמיד משדרג כל עיצוב. הוא מעניק מראה רטרו ועדיין הכי עדכני. מושלם לטקסט רץ ולכיתוב קטנטן שמשלים את העיצוב.
• מכמורת – הפך מהר מאוד להיות הפייבוריט של הסטודיו בעברית וגם באנגלית. צר, גבוה ועדיין מאוד קריא. וכל מה שעושים איתו – מיתוג, פוסטרים, קטלוגים – פשוט עובד.
• אלמוני ואלמוני צר – הפונט על כל משקליו הרבים הוא הנכס הכי שימושי שלעולם לא נמאס ממנו. טקסט רץ דו־לשוני שכל כך קל לעבוד איתו, ונותן הרבה סדר וקריאות בפרינט וגם באתרים.
• מקומי – כי הוא סריפי ומרגיש מאוד ישראלי. אלגנטי מצד אחד וממש פשוט וטייפרייטרי מצד שני. עובד יפה בטקסט רץ קטן וגם באותיות ענקיות.
• נרקיס בלוק – כי אי אפשר לא להשתאות כל פעם מחדש כשחוזרים אליו ורואים שהוא הכי מתאים. נקי, פשוט ואין יותר קלאסי ועכשווי ממנו.

—

אלעד משען

הפונטים שאני אוהב הם:

• קורן -  גדלתי דתי, עם הרבה זמן בבית־הכנסת. קורן גילה לי את היופי שבאות העברית.
• נרקיס בלוק - תקש״ח בצלאל. עם כל האקספרימנטים הטיפוגרפיים, טוב שיש פונט אחד על בטוח.
• היציאה הבאה - כשחשבתי שנרקיס בלוק הוא ההלווטיקה העברית, פתאום בא ינק ומראה לי שאפשר גם אחרת.
• אטלס - מיתגנו את רשות הטבע והגנים, ואז גיליתי שאפשר עברי, ישראלי, שורשי שגם נראה רלוונטי.
• ימים ולילות - מבחינתי ההפתעה הגדולה ביותר של השנים האחרונות.

קלאסיקה מנצחת תמיד.

asideof.me
firmabrands.com

—

אביגיל ריינר ושלומי נחמני – The Studio

• נרקיס בלוק – כי הוא הכול. פשוט אך אלגנטי, גנרי אך מיוחד, צעיר אך מיושן. מה עוד נשאר לומר על הגופן המושלם הזה?!
• קרוואן מורחב – על אף הפשטות והניקיון שבו, הוא מאפשר קישוטיות ונקיטת עמדה ייחודית על ידי הארכת האות והרחבתה.
• מורזילקה – גופן שמייצר משמעות טעונה וייחודית לטקסט. לאחרונה אנו עושים שימוש רב בגופן הזה בגלל העיסוק שלנו בקטלוג ובאינדקסים. האפשרות של שימוש בגופן 'מיתר' כגרסה מונוטייפית של הגופן מעשירה אותו ומחזקת את האפיון הקטלוגי שלו.
• מנדטורי – גופן שחזר אלינו מן העבר ומאפשר משחקיות רבה הודות לריבוי המשקלים שלו. אנחנו אוהבים לעשות שימוש בפונט הזה כדי לחבר בין העבר להווה.
• סימפלר – כשמו כן הוא, סימפל! כמו 'נרקיס בלוק' גם הוא מאפשר שימוש אינסופי ורלוונטי להרבה מאוד מטרות שונות. בחלק מן העיסוק של הסטודיו בעיצוב לעולם האמנות והתרבות, אנו מרבים להשתמש בו כיוון שהוא מאפשר ניטרליות ביחס לעבודות אומנות טעונות.

—

מתן שליטא

• מרים – אני מת על הפונט הזה מאז שאני ילד. אני אוהב שהוא מזכיר טפסים של מיסים ואת ה־Word של פעם. אני גם אוהב את הגובה של התווים והמרווחים האחידים, את הקלילות והקריאות שלו.
• אטלס – חרשתי על הפונט הזה כל כך הרבה (במיוחד בשנים האחרונות במיתוג של תיאטרון הבית). הוא מתאים לאריזה של המון סוגים של תוכן ויש בו סימנים ופיצ׳רים מעולים שנוספו בין הגרסאות. אני אוהב את השילוב של עיקולים/עיגוליות שלו עם הזוויות החדות, ואני מאוד אוהב לשלב אותו עם 'פרנק ריהל'.
• קרוואן – השתמשתי בו הרבה לאחרונה (במיתוג החדש של תיאטרון קליפה) והוא פונט כותרות מאוד כיפי לעבודה. הוא מלא באופי ונראה קצת רטרו, אבל הוא גם נותן הרגשה חדשה ומתאים לתכנים שונים. אני אוהב שהוא נועז ושיש בו הומור.
• ערברית – פונט היברידי גאוני ומרגש שמלחים עברית וערבית יחד. משמח אותי כל פעם מחדש להיתקל בפרויקט המעולה הזה ובפיתוחים שלו.
• פרנק ריהל – לא יכול בלעדיו. אני משתמש בו המון ואוהב במיוחד את הגרסה של הגילדה, שבה יישרו את התווים כך שיהיו יותר מסודרים, יציבים ונעימים לקריאה.