כתב־העת לתרבות "משקפיים" עסק בעשרות נושאים הקשורים לאמנות ולעיצוב וחשף את הקוראים הצעירים לעולמות שלמים, בצורה מעמיקה וחינוכית תוך כדי דפדוף בעמודיו המעוצבים. כמה מפתיע היה כשאחיו של אברהם מצא על ספסל באחת מסמטאות ירושלים גיליון של כתב־העת, שנשמר בצורה טובה מאוד. ומעבר לכך, הנושא שלו היה בהחלט איזוטרי באותה תקופה – טיפוגרפיה (ובמיוחד אם חושבים על כמות הפונטים בעברית אז). כתב־העת, שהתפרסם באותם שנים בתצורה של רבעון (כלומר, ארבעה גיליונות בשנה) בחר לכתוב כבר בגיליון השני שלו פשוט על "כתב".
בשער המאוד נקי שלו בחר המעצב אבנר אברהמי לאייר באמצעות האות ש' במבחר פונטים שהיו בנמצא באותם שנים: אהרוני, דוד, קורן, חיים ועוד כאלה שאתם בטח זוכרים מקטלוג בצלאל. ממנה יצר מעין ערימה שמתוכה בוחרת דמות מאוירת את האות ש' "הנכונה" למיקום בלוגוטייפ של המגזין. באופן הזה אנחנו מקבלים הצצה קטנה להיצע המצומצם של הפונטים בעברית באותו עשור. אך תוכן העיניינים מפצה על כך במהירות, עם כוכבי עיצוב שנבחרו לכתוב את שלל הכתבות, כגון: דוד טקטקובר, ג'וגול, אבי אייזנשטיין, ירום ורדימון ואפילו הילד (שלימים יהפוך למעצב גרפי מצליח) יותם בצלאל. מעבר לכתבות שכתבו ה"סלבס", ישנן גם כאלה המלמדות על כתב חרטומים, כתב היתדות, ההבדל בין הפונטים הסריפים והסן־סריפים ואפילו על כתב התנועה בו משתמשים רקדנים ועוד.
בכתבה שלו דוד טרטקובר מסביר בצורה בוגרת אך מותאמת לקוראי "משקפיים" על חשיבות העברת המסר באמצעות הפונט הנכון, וכיצד פונטים שונים, גם כאלה שהם רדי מייד, יעבירו מסרים שונים. הוא מדגים זאת היטב מתוך שלל עבודותיו המוצגות בכתבה בחלק הארי של הכפולה. מעניין לראות כיצד הוא מתייחס (אולי לראשונה) לפרשת תפיסת מרדכי ואנונו שארעה כשנה לפני פרסום הגיליון, ובמיוחד לאלמנט הגרפי־טיפוגרפי בכתיבה של ואנונו על כף ידו את פרטי חטיפתו על ידי המוסד כפי שתוכלו לראות באיניצאל.
גם אבי איינזנשטיין מדגים באמצעות כריכות הספרים שעיצב, את הכוח של עיצוב שבמרכזו יצירה טיפוגרפית המוותרת כמעט לגמרי על דימוי מצולם או מאויר, ומעבירה באמצעות בחירות טיפוגרפיות של פונט, גודל, משקל וקומפוזיציה את המסר הנדרש.
שמעון זנדהאוז (ג'וגול) משתמש בשערי שני עיתונים מובילים אז (ג'וגול היה העורך הגרפי של שניהם). הראשון הוא "חדשות" שמאז כבר נסגר, והשני "מעריב". באחרון ג'וגול היה גם האחראי על החלפת פונט הטקסט מפרנק־ריהל לנרקיס (כסלו), מהלך שעורר התנגדות רבה, ולבסוף להחזרת הפונט הקודם. בעזרת שני השערים הוא מסביר כיצד אג'נדות עיתונאיות שונות באות לידי ביטוי בעיצוב הגרפי המאופיין שלהם, ובעיקר בבחירת הפונטים והשימוש בהם.
ירום ורדימון בחר בכפולת העמודים שקיבל ליצור פוסטר מאויר ומינימליסטי המסביר את הגדרתו האישית לטיפוגרפיה.
המאייר דני קרמן מציג מדור מאויר בו הוא מייעץ כיצד לבחור ציפורן לאיור, על ידי תיאור השופינג שהוא עושה בחנות מפורסמת בלונדון, בה נהג לרכוש ציפורנים. החנות ההיסטורית His nibs, נפתחה בשנת 1933 ושירתה אלפי מאיירים וקליגרפים במשך 66 שנים (!), עד לסגירתה עם מותו של בעל החנות, פיליפ פול. קרמן מספר שהיתה תחנת חובה בביקוריו בבירה האנגלית. בכתבה הוא מייעץ למאיירים ולקליגרפים כיצד לבחור את הציפורן שתתאים להם ביותר, דרך תיאור הרכישה המשעשעת בחנות.
גם העורך המוזיקלי יואב קוטנר, חיפש ומצא כמה סרטים בודדים באנגלית בהם להקות לועזיות השתמשו בטיפוגרפיה להדגשת המסר בשירים, למשל ב"צוללת צהובה" של החיפושיות, פעם פעם, בתקופה שלפני הקליפים ב־MTV.
והסיום המתוק שייך לקומיקסאי הצעיר של אותם ימים, יותם בצלאל, שהיה אז בן 12. באיור ידני סרוק, מציג יותם את האותיות שאיתן הוא נאבק; כמו בבלבול בין האותיות הדומות בכתב־יד ג' וז', וגם האותיות המכילות עיגולים, ס' ע' ופ' שמעלות לו את הסעיף (מעניין אם כבר אז הוא שם לב שאותן אותיות יוצרות את המילה סעיף). אבל האות י', שהמאמץ בכתיבתה הוא מינימלי ולכן היא כל־כך נעימה לכתיבה, היא האהובה עליו ביותר, ולכן בחר לכתוב לה מכתב אהבה מרגש. ואחרי כל העומס הטיפוגרפי הנוסטלגי שחווינו, זה גם היה התו בשבילנו (ואולי גם בשבילכם/ן) לברוח ממנהרת הזמן, כדי שלא ניתקע כולנו בלופ טיפוגרפי עברי אינסופי.
תוכן העניינים
תגובה אחת
האם אפשר לראות את כל הגליון?