ברכבת הפרוורים של לונדון, בדרכי ל־V&A East Storehouse, אני עוברת על כתבות שסיקרו את פתיחת ״מחסן אוספי מוזיאון ויקטוריה ואלברט״ לציבור – ומנמיכה ציפיות. ״מחסן אוספים״ נשמע לי כמו חוויה אנטי־מוזיאלית, שהזכירה את גיבוב המוצגים מקברו של תות ענח' אמון שראיתי בשנות השמונים במוזיאון המצרי בקהיר: ערמות של פריטים שהוצבו באקראיות, בלי יד מכוונת, בלי סיפור או היררכיה. בנוסף, לפי הצילומים בכתבות, החלל החדש שידר אווירת ״איקיאה של נכסי תרבות״. שתי התחושות הללו הופרכו כשנכנסתי להאנגר העצום והבנתי משהו שלא עלה מהכתבות. בזמן שרובן היללו את הכמות ואת השפע, הגם וגם וגם, את מיליון וחצי הפריטים הפתוחים לציבור, הן הציגו עודפות קפיטליסטית מיותרת ומעיקה. על המשהו האחר שהבנתי כשנכנסתי אנסה לכתוב - על הזכות ללכת לאיבוד.
מבקרים ב־V&A East Storehouse, לונדון. צילום: דוד פרי
מוזיאון ויקטוריה ואלברט, שהוקם לפני כמעט מאתיים שנה בהשראת "התערוכה הגדולה", חרט על דגלו מיום הקמתו אג'נדה קהילתית. הוא הפעיל תאורת גז שאפשרה למעמד העובדים לבקר בחינם גם בשעות החושך, ולצפות באוסף המשתרע על פני חמשת אלפים שנות תרבות מרחבי העולם. ה״חינם״ הוא כאן לא פרט שולי אלא קונספט מכונן: תפיסה שלפיה אוספי המוזיאונים הלאומיים בבריטניה הם רכוש ציבורי, ולכן פתוחים לציבור ללא תשלום – אקט שמשקף את המגמה למרק את המצפון הבריטי על סירובו להשיב נכסי תרבות שנשדדו מהקולוניות.
הסיפור של ה־Storehouse החל לפני עשור, כשהמבנה שאחסן את האוספים יועד להריסה. מכאן צמחה ההבנה: אם 95% מהפריטים לא הוצגו מעולם, אולי יש להפוך את המחסן עצמו לזמין לציבור – לא כעוד מוזיאון אוצרותי, אלא כמרחב חינמי פתוח לכל אדם בעולם. תחת התפיסה הזו ניתן ב־Storehouse לא רק לשוטט ללא מטרה, אלא גם להזמין פריטים לצפייה אישית, לגעת (עם כפפות), לצלם או פשוט להביט. ליז דילר, ממשרד Diller Scofidio + Renfro שתכנן את המבנה, הסבירה שהרצון שאנשים וחפצים "ינשמו את אותו אוויר" הוביל להסרת חוצצים פיזיים בין המבקר ליצירה.
אין סיפור, אין אוצרות, אין ניווט, אין מסלול, אין כוח חיצוני, אין גוגל מפות. אזרחי העולם מוזמנים לממש זכות בסיסית שהולכת ונעלמת: ללכת לאיבוד
ההבנה שזה מחסן אוספים פעיל ולא מוזיאון הכה בי מיד בכניסה כששורת ראשי אבן הציצה מתוך ארגזי עץ, ללא הקשר אוצרותי, מלבד מספר קטלוגי. מהקומה השלישית השקפתי על המפלסים, המסדרונות והמדפים, וראיתי שהחפצים מסודרים בפשטות – לפי גודל ויכולת שינוע, לא לפי היררכיה תרבותית או היסטורית. וכאן טמון הקסם. אין סיפור, אין מסלול, אין ניווט. אין גוגל מפות. רק זכות בסיסית שהולכת ונעלמת: ללכת לאיבוד. לא להבין, להיות מופתעים, להתאהב בקונטרבס ענק או בפסל עתיק בלי לדעת עליהם דבר. לצאת, לחזור (זה הרי בחינם), לנשום היסטוריה מהריאות, מהידיים ומהעיניים. זה לא מוזיאון – זה המחסן שלו.
יש גם נדבך פרקטי: רוב הפריטים נושאים מספר קטלוגי שאותו ניתן להזין באתר המוזיאון ואחרים צויידו בקוד QR למידע מורחב. מתקיימים גם ״מפגשי חפצים״ מודרכים, וצוות מקצועי מסתובב בשטח ועונה לשאלות. אם הלכתם לאיבוד ביער התרבותי הזה, הם הגמדים שתפגשו בדרך.
ולסיום – סוכריות למעצבים, שניתן להזמין בהתראה של שבועיים לצפייה אישית:
וימפל (מגבת ברית־מילה) אלזסי משנים 1719–1720, עשוי פשתן רקום במשי.
ממחטה מודפסת, עם טקסט בעברית וגרמנית וסצנה המתארת חיילים יהודים של הצבא הפרוסי מציינים את יום הכיפורים במחנה צבאי (גרמניה 1871)
מפת הטיוב האיקונית של הארי בק (1934), שעיצובה שינה את פני מפת התחבורה הציבורית בעולם.
ועוד:
Pattern Book מהמאה ה־18.איורים מקוריים לספרי הילדים של ביאטריקס פוטר, מסוף המאה ה־19.המפה המודפסת המוקדמת ביותר של לונדון (המאה ה־16), מתוך Civitates Orbis Terrarum של בראון והוגנברג.
ד״ר חיה שפר היא אמנית ומעצבת, בוגרת בצלאל ובית הספר לאמנות של אוניברסיטת רדינג שבבריטניה. בעבודתה היא חוקרת, באמצעות אמנות וכתיבה, את האידיאולוגיות ויחסי הכוח המעצבים את הקשר בין האדם לטכנולוגיה העכשווית.
hayasheffer.com
