נייר דפוס: לבן או גוון?

פרק מתוך: צורתו של הספר - מאמרים על מוסריות בעיצוב טוב / יאן טשיכולד
תרגום מגרמנית: האיו הדאלר, תרגום מאנגלית: רותם מקרית גת
הוצאה: Hartley & Marks 1997

חומר גולמי, המשמש להכנת נייר, חייב להיות מולבן כימית טרם יקבל גון לבן בוהק. אלא שנייר בלתי־מולבן אינו רק עמיד יותר, הוא גם יפה יותר. כיום, נייר זה נדיר ביותר ומצוי רק כנייר בהפקה ידנית. גוונם הנפלא של ספרינו הישנים ביותר — ועתיקים יותר — כתבי־יד מנייר, עמד במבחן הזמן ונותר יפה מתמיד, זאת בהנחה שהספרים לא סבלו מרטיבות או רקבון. כאשר אדם שיבח נייר לבן טהור בימים עברו, הכוונה היתה לגון בז׳ קל שנייר בלתי־מולבן קיבל מן הפשתן וצמר הכבשים, החומר המקורי ממנו הופק נייר. אף היום גוון זה הוא היפה מכולם.

מה שלוכד את העין הבלתי־מיומנת באוסף ניירות דפוס הוא כמובן נייר אופסט לבן־דטרגנט, אשר מעולם לא נועד לשמש עבור ספרים. הוא אמור היה לשמש להדפסי צבע, שנראים יותר אותנטיים כאשר רקע הנייר לבן בוהק. מאותה הסיבה, רוב נייר האמנות בימינו מצופה משני צדיו. שנים רבות הרמתי את קולי, ודרשתי נייר אמנות שיהיה בעל גוון ולו במעט, אך, לצערי הרב, עד כה לשווא. נייר שכזה נחשק ביותר, אך איש אינו מחזיק בו.

דף מכתר ארם צובה, פרשת וזאת הברכה. באדיבות מכון בן צבי.

אולי מכיוון שהאנשים במשרדי בתי הדפוס נופלים קורבן לפיתוי הנובע מגליון ריק של נייר לבן בוהק; אולי גם כי יש כאלה החשים שזה יותר מודרני — האין זה מזכיר לנו מקררים, תכשירי תברואה חדישים ומשרד רופא השיניים? - או אולי בגלל שלבן אופסט עובד הכי טוב עבור הדפסי צבע ואף אחד לא מייצר נייר אמנות מגוון; מכיוון שרוצים שהמוצר הסופי יהיה מבריק; ואולי גם בגלל שלחובבנים חסרי נסיון היתה אמירה בעניין, יש לנו כמות נוראה של ספרים לבנים טהורים כיום. אפילו כריכות הספרים פה ושם מתחילות לצוץ במעטה התמימות הלבן. אני סוטה מהנושא, אך כריכות ספרים לבנות הן ביטוי לאותה נטיה חולנית, ממנה לא קל להיפטר.

האנשים האחראים לספרים הללו, האם הם קוראים אי פעם את המוצרים שלהם עצמם? מאחר והם מכירים אותם, ייתכן שאינם מבזבזים יותר ממבט חטוף. אך קריאה נאותה היא דבר אחר לגמרי. יש להניח שהם קוראים ספרים שונים מאלה שיצרו בעצמם, ומבחינים שם כמה מכאיב יכול נייר לבן בוהק להיות. לא רק שהוא קר ובלתי ידידותי, הוא גם מטריד - כי, כמו שלג, הוא מסנוור את העין. במקום להתמזג עם שטח המלל ולהפוך ליחידה אחת, הגון הלבן של הנייר נסוג למישור אופטי נפרד, מה שיוצר אפקט בלתי נעים של שקיפות.

A Book of Scripts, King Penguin, 1949, ספר בעיצובו של יאן טשיכולד

לכשעצמו, שימוש שגוי בנייר אופסט לבן להדפסת ספרים, מעיד על הפקה רשלנית. השפעתו המזיקה של הנייר הלבן גוברת יתרה עקב עגמומיותם השוממת של פני השטח של הנייר, כמעט נטולי מרקם לגמרי. רוב הגופנים בשימוש כיום יותר מדי חלקים ורגילים גם כך, עובדה הניכרת במיוחד בסדרנות כתב מכנית. השילוב של כל אלה יוצר רושם של חלקלקות וקור קיצוניים, מעין מראה לאדישות השלטת לעתים בעת יצירת ספרים. אך ספר יפה לעולם אינו תוצר של חישובים מתוחכמים והוצאת אנרגיה מינימלית בלבד. אם אנו קוצרים לעתים קרובות שבחים זרים עבור ספרינו, התודה מגיעה ודאי לטכניקות הדפוס המשוכללות שלנו, יותר מאשר ליופיים הפנימי של ספרינו. לאומות רבות אין אמצעי ייצור כאלה, אך התעלמות מהספר כאובייקט בפני עצמו נפוצה שם ממש כפי שהיא כאן. אם הספר נחוץ לנו, כמובן שנתעלם ממגרעותיו הטכניות. אחוזי מכירה גבוהים עבור עבודה מדעית לא מעידים בהכרח שהספר הופק בצורה יפה. לעשות אך ורק מה שנחוץ בהחלט לא מצטבר לאמנות. אמנות מתחילה עם העודף לכאורה. רק כשאר ספר מציג עצמו בנועם, כאשר האובייקט ספר כה מושלם שנרצה מיד לרכוש ולקחת אותו הביתה, רק אז ייתכן ותהיה זו דוגמא מקורית לאמנות עשיית הספרים.

נייר נאה תורם לא פחות ליופיו הכללי של ספר מאשר טיפוגרפיה מטופחת. לעתים קרובות מתעלמים מכך. כמה נדירים ביותר הם הספרים שהנייר שלהם בוגד בידו של מעצב נייר בקיא ומלומד! שהרי ניתן לעצב את הנייר בדיוק עבור הספר שבידינו. אפשר לשקול את מערכת היחסים בין קשיחות וגמישות, אופי הגופן הנבחר, מצב הרוח של הספר, ואז לפרט מרקם נייר, גוון ומשקל, בכדי להשיג הרמוניה מושלמת בין כל החלקים. מפעלי הנייר שלנו די כשירים ומוכנים למלא בקשות שכאלה. ואין זה מן ההכרח שזה יהיה יקר יותר.

לובן לעולם אינו סימן ודאי לאיכות ועמידות. נייר הדפסת ספרים בעל גון עדין — הגוון ככלל כמעט בלתי ניתן להבחנה — הוא נעלה.

בכל מקרה, רצוי לעשות שימוש בנייר לבן בוהק אך ורק היכן שנדרש בהחלט בעבודה מסוימת. ואני מתקשה לדמיין מקרה שכזה. אם נעשה שימוש במונח ׳לבן עלי כותרת׳ כהמלצה על נייר, זהו ניצול מגונה של הנאתנו מפרחים. עלי כותרת לבנים אכן יפים בהחלט, אך צבעם אינו גון ההולם דפיו של ספר. המונח נייר ׳לבן שלג׳ נמצא בשימוש לעתים תכופות פחות, ייתכן וזאת כיוון שעמוק בפנים רגישות לנכונות הדברים עדיין שוררת.

במהלך ולאחר שנות העוני הלאומי, ניתן למצוא נייר אפור וצהוב־בוצי בספרים. עם תום הזמנים הקשים, אנשים מצפים בצדק שספריהם שוב יופקו מנייר יפה ועמיד. אך ההדיוט שוגה בדעתו שנייר טוב מוכרח להיות לבן טהור ונייר בעל־גוון אינו עמיד. על המומחה לדעת שזוהי טענה מופרכת. עליו להסביר. יש לנו נייר לבן טהור שמצהיב תוך עשר שנים, ממש כשם שיש נייר אפור לגמרי באיכות הטובה ביותר!

עמוד מתוך היפנרוטומאכיה פוליפילי, הודפס על ידי אלדו מנוציו

לובן לעולם אינו סימן ודאי לאיכות ועמידות. נייר הדפסת ספרים בעל גון עדין — הגוון ככלל כמעט בלתי ניתן להבחנה — הוא נעלה. הוא אינו מסנוור את העין ומקדם הרמוניה בין נייר ודפוס, שניתן להשיג על נייר לבן רק במקרים נדירים ויוצאי דופן.
אם לחזור על דבריי, לובנו של נייר לא אומר מאום על עמידותו. מכיוון שהוא מסחרר את העין, הוא בלתי ראוי להדפסת ספרים. מה שנחוץ הוא גיוון עדין לקראת בז׳ בהיר (ecru or chamois). אפילו ספרים וכתבי עת לא יקרים במיוחד, ועיתונים גם כן, מוטב שיודפסו על נייר בעל־גוון מאשר על אפור טהור.

לובנו של נייר לא אומר מאום על עמידותו. מכיוון שהוא מסחרר את העין, הוא בלתי ראוי להדפסת ספרים.

מלבד זאת, סוגי כתב מסוימים פשוט דורשים ניירות בעלי גוון ומרקם מדויקים. זה נכון במיוחד לגבי החיתוכים החדשים של טיפוסי אות קלאסיים. ככל שהכתב ישן יותר, על הנייר להיות כהה ומחוספס יותר. למעשה, הגופן פוליפיליוס רומאן (1499) על נייר לבן מאבד את סמכותו הראויה. זו מתקבלת אך ורק על נייר בעל גוון ואופי התואמים את אלה שהיו מקובלים בתקופת 1500 לערך. אותו הדבר תקף לגבי גאראמונד רומאן (1530 לערך). בשלהי המאה השמונה־עשרה, העדפה לנייר לבן התפתחה, ולכן באסקרוויל רומאן (1750 לערך) וגם וולבאום רומאן (1800 לערך) עובדים היטב עם נייר כמעט לבן (למרבה המזל, תהליך ההלבנה בזמנו לא היה קרוב אז לשלמות כמו היום). רק בודוני רומאן (1700 לערך), בגדלים גדולים ועל עמודים גדולים בלבד, יכול לעמוד בפני נייר לבן בוהק — וזאת במידה ויש לפני השטח מרקם מסוים. זאת מכיוון שבודוני טיפח במתכוון ניגודיות מרובה בין טיפוס אות שחור־לבן סוער מחד, ונייר לבן, חלק למדי, מאידך — אפקט אשר, דרך אגב, מקשה על קריאה נעימה. והמאה התשע־עשרה צעדה בעקבותיו. הנייר הצהוב הבוצי בו השתמש בודוני במהלך העשורים האחרונים לחייו היה פחות עניין של בחירה מאשר תוצאה של התדרדרות חסרת אחריות של יצרני נייר. כיום, רוב הנייר שלו נראה מכוער.

כיום, מתקבל גיוון של ניירות על ידי הוספת צבענים. קיימות אינספור אפשרויות של שינוי צבע, הרכב, גימור ובמיוחד מרקם פני השטח. אל לנו לשכוח זאת, ועלינו לעשות שימוש בכך לעתים קרובות ככל הניתן.

יאן טשיכולד

דבר המתרגם

זמן רב מטרידה אותי הסוגיה של שימוש בנייר משרדי זול עבור הדפסת ספרים עבריים. צורמת לי העובדה שבמשך שנים רבות, משיקולים רבים ומורכבים, מתאפשרת הדפסת ספרים בצורה שכזו. ואין מדובר רק בהוצאות דלות־תקציב, אלא בתעשייה שלמה שנותנת לכך להתרחש. כיצד העם המכונה עם הספר מוכן שאסון כזה יקרה, מדוע אנו מסכימים לקרוא ספרים באיכות כה ירודה?

תרגום הפרק מתוך ספרו של טשיכולד, העוסק בדיוק בנקודה זו, מהווה צעד ראשון באפשרות של יצירת דו־שיח חברתי בין הקוראים, ראשי הוצאות הספרים, ובכירי משרד התרבות. ייתכן ויש היאמרו ״כיצד מעז אתה לעסוק בנושא כה תפל בשעה שכזו?!״, אך סבורני כי אין סוגיה זו גורעת מחשיבותם של עניינים כבדים יותר, ובניגוד לאלה, היא בעלת פתרון מיידי. במידה ותתקבל החלטה גורפת עם תמיכה ציבורית משמעותית, יוכלו להנות כל אזרחי ישראל מספרים איכותיים יותר. הדבר יסייע, בין אם במודע או לאו, לרומם את מצב הספרות, השירה והדפוס בארץ.

כריכת הספר ׳מערכות גריד בעיצוב גרפי׳

יאן טשיכולד אינו זקוק להצגה עבור מי שמתעניין בטיפוגרפיה ועיצוב ספרים. ניתן למצוא חומר רב פרי עטו ואודותיו בספריות וברשת האינטרנט. אינני מתכוון לסקור כאן את פועלו, כדי לא להדגיש פן אחד באישיותו ופועלו של איש זה.

מי שקרא ספרים מאת טשיכולד, ועמיתו, המעצב הגרפי יוסף מולר ברוקמן (ספרו ׳מערכות גריד בעיצוב גרפי׳ נחשב בעיני מעצבים רבים כתנ״ך של עיצוב באמצעות גריד), הבחין ודאי בחשיבות הרבה שהמעצבים השווייצרים העניקו לקשר שבין עיצוב טוב וחברה תקינה, שוויונית ובריאה.

נדמה כי דוקא בימים חשוכים אלה, שווה לחקור מחדש את תפקיד העיצוב הגרפי והאמנות בכלל, ככלי שבאפשרותו לשחרר חברה מכבליה, לאושש את האנושיות הפגומה, ולברוא מציאות טובה יותר לדורות הבאים.

— רותם מקרית גת