המילון למונחי הגרפיקה תרצ"ז

בניסיון למנוע מבני האדם את הקמתו של מגדל גבוה שיגיע עד אליו, נוקט אלוהים בצעדים חריגים: "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעוּ אישׁ שפת רעהו. ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר. על כן קרא שמה ּ בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ." בחרתי לפתוח את דברי בסיפור מגדל בבל משום שנקודת הזמן שבה מסתיים הסיפור עבור הקורא, היא נקודת הזמן שבה מתחיל הסיפור שלנו, מבחינה מטאפורית כמובן. בבל הלשונות שיש כאן בארץ לפני קום המדינה, מחייב את יצירתה של שפה משותפת וסיפורו של המילון למונחי הגרפיקה הוא חלק מאותו מאמץ משותף.

המילון למונחי הגרפיקה הוא מילון דו־לשוני: עברי־גרמני, מאויר שיוצא לאור בשנת 1936 בשיתוף־פעולה של שלושה מוסדות: ועד הלשון העברית, מוסד ביאליק ובית הנכות "הלאומי" בצלאל. אבל סיפורו מתחיל כבר כעשור לפני כן. כאשר פובליציסט והוגה דעות בשם אברהם שרון פונה לועד הלשון העברית בבקשה שייסעו לו בקביעת מונחים בעברית עבור אוסף האוטוגרפים והפורטרטים השוכן בספריה הלאומית. הועד נענה לבקשתו של שרון בחיוב ובמכתב שנשלח ביום א' באדר ב' התרפ"ז מתבשר שרון, כי הוחלט על הרכבתה של ועדה מיוחדת ש"תעסק בקביעת המילים הנחוצות לצרכי האוסף."

האישים שעתידים לקחת חלק בועדה, על פי המכתב, הם: ש"י עגנון, יוסף בר"ן מיוחס וליפשיץ - אליעזר מאיר ליפשיץ שהיו כבר חברי ועד הלשון העברית באותם השנים. אולם יום לפני מועד המפגש הראשון מקבל שרון מברק נוסף המציין כי הזמנות להשתתפות בועדה נשלחו גם לצייר מאיר גור אריה ולמפקח בית הנכות בצלאל - מרדכי נרקיס. דיוני הועדה נמשכים כשישה חודשים ורק ביום ב', י' מנחם אב התרפ"ז, מקבל אברהם שרון מכתב שאליו מצורפת רשימת המונחים שנקבעה. בשלב זה לא נודע גורלה של הרשימה עד שבשנת 1936 ,כעשור לאחר התכנסות הועדה מתפרסמת רשימת מונחי גרפיקה ברבעון "לשוננו" - כתב עת מדעי בחקר הלשון העברית והלשונות הסמוכות לה. על הרשימה וההקדמה חתום מרדכי נרקיס והוא מקדיש אותה ליום הולדתו ה־60 ,של האמן הרמן שטרוק. ריבוי המונחים לטענתו של נרקיס, מוביל ליצירתו של המילון למונחי הגרפיקה שמתפרסם באותה השנה.

עיון בארבעת חלקי המילון שופכת אור על ימיו הראשונים של תחום התקשורת החזותית בארץ

השתלשלות העניינים שהצגתי איננה חריגה לתקופתה. באותם השנים עסקו גורמים ומוסדות רבים ב'תכנון הלשון' ובהכוונת התפתחותה של העברית כחלק מהתעוררות הרגש הלאומי והתביעה להגדרה עצמית. הפעילות כללה התכנסות של חברי אקדמיה ומומחים בועדות לשוניות שמסקנותיהן הופצו לבתי הספר ולציבור הרחב באמצעות דפים, כרזות, ספרי לימוד, כתבי עת ומילונים למונחים טכניים, מקצועיים, ומדעיים שונים.

ייחודה של ההשתלשלות הוא בקשר המובהק שהיא מציגה בין ועד הלשון העברית - הגוף האמון על החייאת העברית באותה תקופה ובין בית הנכות "בצלאל": הגוף שמקובל לראות בו מי שמנסח את השפה החזותית המקומית. הוצאה לאור של מילון דורשת בקיאות מקצועית, יכולת טכנולוגית, משאבים כלכליים, זמן ומוטיבציה. ולכן עיון בארבעת חלקי המילון שופכת אור על ימיו הראשונים של תחום התקשורת החזותית בארץ ככלל ועל תפקידם של אנשי בית הנכות בצלאל בפרט. מתוך שלל נקודות המבט שדרכן ניתן לבחון את המילון אתייחס לשתיים: ההיבט הלשוני וההיבט הויזואלי.

אז איך אומרים "קיטש" בעברית? למה משמש ה"משערת"? וכיצד כונתה תופעת הסלפי בשנות השלושים של המאה העשרים? "המלון," מסביר נרקיס בהקדמה, "נתחבר לפי אלף־בית של המונחים הלקוחים בעיקר מגרמנית, כפי שהם שגורים בפי הגרפיקאים החיים בארץ." הדבר בא לידי ביטוי בכך שמדובר במילון דו־לשוני, המשלב בין עברית וגרמנית. מילונים דו־לשוניים כוללים בדרך כלל שני חלקים: האחד שבו המילים מסודרות בסדר אלפביתי לפי השפה האחת, והאחר שבו הערכים מסודרים בסדר אלפביתי לפי השפה האחרת. במקרה של המילון למונחי הגרפיקה רצף הופעתם של הערכים נעשה על פי אלפבית לטיני, ורק מפתח המילים בסוף המילון מאורגן על פי האלף־בית העברי.

עיון במפתח המילים שבו מופיעות כל המילים במרוכז, חושף אותנו למילים חדשות ישנות, לטכניקות שבהן נעשה שימוש בעבר, ובעיקר הוא מציג את המורכבות הפיסית שבהן נעשו פעולות שהיום נדרשת להן לחיצת כפתור. הפרגול, הגיידליין של היום, היה סוג של קילשון לשרטוט גודל האות בכמה שורות. הפנטוגרף, ה-scale change של היום, היה מכונה שסייעה בהגדלה ובעיקר בהקטנה שנעשית מתוך רישום. המשערת, היתה ככה"נ חלופה לגיטימית ודי נפוצה עבור המילה מברשת וניתן למצוא אותה בצרופי סמיכות כמו: משערת־התזה, משערת־קרימה, ומשערת־תיל שמשמשת בתחריט ובדפוס האבן לצרכי רפוט וחספוס. תמונת עצמו היתה תמונת אמן שנעשתה על ידי האמן עצמו בעזרת מראה.

נרקיס לא ממהר לתרגם מונחים לועזיים לעברית. "דרך עבודתי", הוא מסביר, "היתה, כפי האפשר [...] מתן שם ענייני למלאכה או לכלי, לפי שאני מכיר את שמושו." כן נעשה ניסיון "להחיות מונחים עבריים ישנים בגרפיקה העתיקה, עד כמה שהיו כאלה". אולם מלאכות ומונחים שזכו לשם בין־לאומי כללי בכל השפות, שמרו על צורתן הבינלאומית.

במילה "ליגאטורה" שמוכרת לנו היום כסימן המאחד שני סימנים גרפיים. הצעתו של טור־סיני למונח היא "צרוף אותיות" ואילו נרקיס מציע לכנות זאת "מלופפות"

מי שסייע לנרקיס מבחינה לשונית היה פרופ׳ נפתלי הרץ טור־סיני. ונראה כי לא פעם נתגלו מחלוקות בין השניים בנוגע למונחים מסויימים. נרקיס לא מעלים את הדיאלוג הלשוני הזה מדפיו של המילון. במקרה כזה, הוא מסביר, "ציינתי בכמה מקומות באות ט׳ בסוגרים מרובעות את הצעותיו [של טור־סיני] שבאו במקום המונחים שלי". דוגמא למחלוקת מעין זו ניתן למצוא במילה ליגאטורה שמוכרת לנו היום כסימן המאחד שני סימנים גרפיים. הצעתו של טור-סיני למונח היא "צרוף אותיות", נרקיס מציע לכנות זאת "מלופפות". את המונח הלועזי סילואט מכנה נרקיס "צלית" וטור־סיני מציג את המונח "בבואה" שמוכר היום כהשתקפות. גם במונח "קיטש" מתגלה מחלוקת בין השניים: טור־סיני מציע לכנות זאת "מרכולת" בעוד נרקיס מעדיף את המונח הלועזי "קיטש". הבחירה לחשוף את המחלוקות האלה אינה גורעת מאמינותו של המילון, אלא מעבירה את הסוגיה הלשונית ובעיקר את הכרעתה לפתחו של הקורא.

אחד התנאים המשמעותיים בכל מילון הוא שהגדרותיו תהיינה פשוטות ומדויקות. לפי לקסיקוגרף רוברט ווילסון איור היא אחת מחמש שיטות הבאות לסייע לקורא בהבנת ההגדרות. תוספת של איור למילון היא אתגר כלכלי משום מייקרת את עלותו, מרחיבה את היקפו והופכת למורכבת את הפקתו. והיא גם אתגר מבחינה תכנית משום שבבואנו לאייר מכשיר פונקציונאלי, נשאלת השאלה האם יש לכלול באיור את עושה הפעולה (ובכך להסתכן במתן אינפורמציה עודפת כמו לדוגמא מין עושה הפעולה) או לתעד את האובייקט על גבי רקע לבן במנותק מסביבתו ובכך להסתכן בחוסר הבנה של הקורא. ההחלטה שהתקבלה במילון מונחי הגרפיקה היא לתעד את המכשירים במנותק מאופן פעולתם, ללא עושה הפעולה וכדי להבין למה הם משמשים יש לפנות להגדרה המילולית.

הוצאה לאור של מילון דורשת בקיאות מקצועית, יכולת טכנולוגית, משאבים כלכליים, זמן ומוטיבציה

האילוסטרציות הראשונות שהוגשו לועדה נעשו על ידי מאיר גור אריה, אולם את האיורים המופיעים במילון עצמו תורמים "שלא על מנת לקבל פרס", מהמוכרים במורי ותלמידי בצלאל: הרמן שטרוק, יוסף בודקו, נחום גוטמן, מאיר גור אריה, מירון סימה ויעקב שטיינהרט. שילוב עבודותיהם של האמנים במילון כדוגמא לעשייה טובה ומקצועית, ממצב אותם כמודל לחיקוי, בדיוק כשם שציטוט טקסט מתוך מקור ספרותי ממצב את אותו הטקסט במעמד שונה. אז נרקיס אולי אינו מחייה את השפה העברית, אולם בבחירה לכלול אמנים מסויימים, ואחרים לא, הוא מתחיל בעיצובו והגדרתו של קאנון אמנותי מקומי.

לסיכום, אפשר לומר כי ניתן להביט במילון דרך שתי נקודות מבט. מצד אחד ניתן לראות בו הקפאה של רגע בזמן. חלון לאופן שבו נאמרו ונוסחו הדברים בעבר, וזו לא תהיה בהכרח טעות משום שמסמכים רשמיים מאותה התקופה, עושים שימוש בביטויים ומונחים שמצויים במילון. כמו לדוגמא: תכנית הלימודים של "בצלאל החדש" המציינת כי יילמדו גם "רשום פרצוף ואקט", כשאקט פרושו: מודל עירום. כך שלא מדובר במילון נדיר או במילים איזוטריות. מצד שני ניתן לקרוא במילון את האידיאל שאליו שאפו המחברים: משום שהגדרה כמו קישט - דף או ציור שנעשה מתוך כוונות למצוא חן בעיני הקונה או הנהנה, על ידי ירידה לטעם הגס והבלתי מפותח של זה. כבר לא באה רק להעביר אינפורמציה יבשה, אלא בכוונתה להכתיב טעם לקהל.

לכן הבחירה של בית הנכות "בצלאל" להיות שותף להוצאה של מילון היא משמעותית. היא משמעותית, מכיון שהיא מכניסה אותו לשיח החייאת השפה העברית שהיה מרכזי ומשמעותי מאוד באותה התקופה. ובעיקר היא ממצבת את המוסד בעמדת כח מרכזית בשיח האמנות והגרפיקה הישראלית. ולאור כל הדברים שנכתבו עד כה עולות וצצות שאלות חדשות כמו באילו שיחים נוספים בוחר בצלאל להיות מעורב, מהי חשיבותם ומשמעותם של לקסיקונים אחרים הנושאים חותמת של אקדמיות ספציפיות כמו לדוגמא: קטלוג הגופנים העבריים שמתפרסם בשנות ה־80, ובהקשר אקטואלי, כיצד תרמה התערוכה א' אייקון ב' זה בולד למיצוב מעמדו של שנקר בשיח העיצוב המקומי, אילו מונחים הוחלט לכלול ובעיקר להשמיט מתוך רשימת הערכים שהוצגה בתערוכה, ועל בסיס אילו תפיסות אסטתיות נוסחו ההגדרות העכשויות.

הכותבת היא מאסטרנטית בתכנית הבינתחומית באמנויות לתואר שני באוניברסיטת תל־אביב.
כותבת תיזה בנושא: מלון מונחי הגרפיקה כפרקטיקה להבניית זהות עברית מודרנית בהנחיית ד"ר אורלי שבי.
מרצה לטיפוגרפיה במרכז האקדמי ויצו חיפה.