בילדותי, אחיי ואני היינו מתחרים למי יש יותר חותמות בדרכון. מי היה ביותר מדינות, למי יש חותמות יותר אקזוטיות ובעיקר למי לא נשארו דפים ריקים. דרכון מלא בחותמות בשפות זרות ובצבעים שונים היה למקור גאווה אצלנו במשפחה. כל חותמת היא כמו עיטור ניצחון בקרב, מזכרת. במשך שנים מנסים להבין את החוקיות של ההחתמה. לעיתים היו מחתימים בדפים ריקים לגמרי ולפעמים בוחרים דווקא דפים מפוצצים בחותמות. בכל כניסה ויציאה ממדינה מוסרים את הדרכון לשוטר בגבול וממתינים. מתבוננים בו מדפדף בין הדפים, מרגישים מיוחדים כשהוא מתקשה למצוא דף פנוי ולבסוף שומעים את הדפיקה המיוחלת של החותמת על הדף ויודעים שזה רשמי.
דרכונים אירופאים הם מצרך נדיר ומהווים מקור לקנאה, לרוב בצדק. חובבי החותמות, יתאכזבו לגלות שהוא עתיד להישאר נקי וחסר נשמה. במדינות השייכות לאיחוד לא מחתימים דרכונים מקומיים. הדפדוף וההחתמה האייקונית התחלפו בצפצוף עדין שמסמל שהברקוד, שהוא אנחנו, מזוהה ואנחנו כשירים להיכנס או לצאת. עבר הרבה זמן מאז זכיתי לחתימה בדרכון הצרפתי, כזו שמסמלת שהגעת ליעד החופשה או לחילופין, שאתה בדרך הביתה.
בעידן של דרכונים ביומטריים, טביעות אצבע וכרטיסי טיסה אלקטרונים, הפספורט, שהיה לדוקומנט יקר ויוקרתי, הפך מיומן מסע וסמל סטאטוס, לסתם פנקס שלוקחים כשטסים ומחזירים למגירה כשחוזרים, ללא שינויים ותוספות.
זו ההזדמנות לאחל לכולנו גמר חתימה טובה, ולטסים לחו"ל - הרבה חותמות טובות.
תגובה אחת
עוד פריט להתרפק עליו, אבל מכיוון שמדובר בביקורטיה, אני אעדיף לעבור בשער מבלי חותמות וצפצופי ברקודים.
ולא אכפת לי אם יסרקו לי את הפנים, את השבב, או את עובי השערה, העיקר לא להתעסק בתפל.