האוסף של ארנון רייזמן התחיל במשחק חצר בשנות השבעים. ״היינו מסדרים עטיפות מסטיק על הרצפה, עושים רוח עם היד, ומה שמתהפך הופך להיות שלך”, הוא נזכר. "לא חשבנו במונחים של אספנות. זה היה פשוט בשביל הכיף״. כך צבר כמה עשרות עטיפות, שנשמרו בקופסה בבוידעם לצד בולים וקופסאות גפרורים, ושכבו שם שנים ארוכות בזמן שהחיים התקדמו, צבא, לימודים, משפחה ושלושה ילדים. רק לפני כחמש־עשרה שנה פתח את הקופסה מחדש. “פתאום חזר אליי גל נוסטלגיה. הוצאתי הכול, ומאותו רגע זה כבר לא היה משחק״.
מאז הפך הזיכרון לעיסוק שיטתי. ארנון פוקד ירידים ושווקי פשפשים, מבקר אצל סוחרים ואספנים, ומחפש פריטים שישלימו את האוסף. ״הסוחרים כבר מכירים אותי. אומרים לי, בוא, יש לי משהו בשבילך״. המטרה, הוא מודה, כמעט אובססיבית: להשלים את עטיפות המסטיק המקומיות, כולל הנדירות מתקופת המנדט, בהן כאלה שיוצרו בידי עלית לפני קום המדינה. ״בכל פעם שאני חושב שזהו, שיש לזה סוף, אני מגלה עטיפה שלא ראיתי בחיים, והחיפוש ממשיך״.
