מה הדבר הראשון שאנחנו עושים כשנתקלים בג'יבריש? במקרה הטוב נכנסים לפאניקה ובמקרה הרע מחפשים טלפון של טכנאי. היחס שלנו אל השיבוש או התקלה הוא אמביוולנטי – מצד אחד אנחנו מפחדים ממנו ומצד שני נמשכים אליו. הסיבה לכך היא ככל הנראה החשיפה שהוא מעניק לנו אל עבר אחורי הקלעים של המציאות הנסתרת שאיננו מבחינים בה לרוב. תקלות, שגיאות וטעויות נתפסות כדבר שעלינו למחוק או לתקן ואנחנו מקשרים אותן לדברים שליליים. אך כחוקרת התחום, אני מציעה לאמץ את השיבוש על מנת להרחיב את השפה שלנו כיוצרים ובעקבות כך גם את גבולות היצירה.
גִ'יבְּרִישׁ הוא כינוי לשפה הנשמעת כשפה טבעית אך אינו אלא רצף של הברות חסרות פשר, שאינן מובנות אף לדוברים עצמם. ניתן לראות את הגיבריש כאחד ממופעי פרקטיקה רחבה יותר הנקראת גליץ' ארט (Glitch art), שמאמצת שגיאות דיגיטליות או אנלוגיות למטרות אסתטיות, באמצעות שינוי נתונים דיגיטליים או מניפולציות פיזיות של מכשירים אלקטרוניים.
מוצא המילה ג'יבריש לקוח מאנגלית (Gibberish) כשהסיומת Ish מציינת בין היתר שפות (כמו English). למקור המילה Gibber שני פירושים. לפי מקור אחד הוא קרוב למילה 'לקשקש' (Jabber) ולפני מקור אחר (שכנראה מבוסס יותר) נקרא על שמו של אלכימאי ערבי שחי במאה השמינית בשם גָּ'אבִּר בִּן־חַיָّאן (שמו הלטיני הוא Geber) שכתב את עבודותיו בכתב סתרים מחשש לרדיפה דתית. מקור השם גליץ' (Glitch) לקוח כנראה מיידיש מהמילה 'גליטשען' שמקורה בגרמנית (Glitschen), הבאה מן השורש שמשמעותו 'להחליק' ובהרחבה למושג 'תקלה'. הגדרה מילונית מודרנית של התופעה מתארת זאת כ"כשל ארעי המתרחש באופן מקוטע כאשר שני תהליכי תקשורת לא מצליחים להשלים את הממשק ביניהם".
על פי רוזה מנקמן, באומנות הגליץ׳, בדומה לג׳יבריש, ישנו שימוש מטאפורי, רעיוני או אסתטי בתקלות טכנולוגיות
בשנת 2011 כותבת רוזה מנקמן (Menkman), חוקרת ואמנית גליץ', את מניפסט התופעה האומנותית ובאמצעותו מגדירה מחדש את היחס בין האדם לטכנולוגיה. באחד מן המשפטים במאמר היא מצליחה לסכם את המושג בצורה מיטבית לכדי "השימוש המטאפורי, הרעיוני או האסתטי בתקלות טכנולוגיות". לדבריה, גליצ' הוא למעשה אובדן השליטה בטכנולוגיה, ברגעים בהם היא מתנהגת באופן בלתי צפוי.
לעינינו, חשוב למסגר את המכנה המשותף בין שני המושגים האלה בעיקר לגבי ההיגיון הפנימי והחוקיות שחלים בתוך המערכת. אנחנו כצופים, ונקודת מבט חיצונית שלנו, לא תמיד מבינים את משמעותם. יותר מכך, לעיתים אפילו היוצרים עצמם אינם מבינים את משמעותם, אבל יש בהם היגיון והם משמשים חלק מתוך מערכת גדולה יותר. בדומה לעמוד 404 (דף שגיאה באינטרנט) אנחנו לא רוצים להיתקל בו ולא מבינים מדוע הוא הופיע, אבל הוא נמצא שם כחלק מהמערכת.
פיליפו תומאסו מארינטי, "מילים בחופש", 1915
ניתן לזהות במרחב השיבוש הנאה שלילית, הקשורה לתפיסה האסתטית של הנשגב, מונח שתבע אדמונד בורק (Burke) באמצע המאה השמונה־עשרה. בורק קושר בין היפה לבין הנשגב וטוען כי הראשון יסודו בעונג והשני בכאב וחרדה, והחיבור ביניהם, לשיטתו, מפיק הנאה. כלומר, תענוג המונע על ידי חרדה ומכאן שהנשגב הוא הנאה המתעוררת בזמן שהפרט עצמו מרוחק מכל סכנה ממשית, אך כאשר מבטו נתון בתחושת חרדה.
הגליץ' מייצר חוויה של חוסר הבנה מוחלט ואובדן שליטה. זאת מאחר והוא גורם למערכת להופיע בצורה שלא ציפינו לה, סוג של רגע מטורף ומסוכן. השילוב בין היופי והאימה מייצר את תחושת הנשגב. בדומה לכך בחוויה הנוצרת בצפייה בג׳יבריש, כתופעה של מגוןן אפשרויות שנולדות בחיבור בין שפה לשיבוש, יוצרות טווח רחב של שפות חזותיות ותקשורת שונה (או לעיתים מעין חוסר תקשורת) בין היוצר/ת למשתמש/ת. בעוד שגליץ' ארט היא פרקטיקה חזותית שניתן לראות אותה בשלל ייצוגים חזותיים שונים, אתמקד כאן במספר דוגמאות מעולם הטיפוגרפיה.
אמני הדאדא היו בין הראשונים לחשוף רגשות שלא היו מקובלים עד אז באינטראקציה עם עבודות אמנות: משחקיות, פרובוקציה, זעזוע, לעג, תימהון וגועל. הם עשו זאת על ידי כתיבת טקסטים לא מובנים בשיבוץ אותיות לועזיות וללא שום פשר וסדר. כדוגמה ניתן לראות כאן את עבודתו של פיליפו תומאסו מארינטי, "מילים בחופש" משנת 1915.
אלמנטים כאוטיים בתוך ההרמוניה המוזיקלית מובילים את פועלו של ג'ון קייג', שדפי שהתווים שלו הפכו ליצירה בפני עצמה. הוא משתמש בספר התמורות הסיני - אי צ'ינג, ועל ידי הטלת מטבע קובע אילו צלילים אלו יהיו, מאיזה כלי, באילו עוצמות, ולכמה זמן, כפי שניתן לראות בעבודתו משנת 1958 - Concert for Piano and Orchestra.
דיוויד קרסון היה המעצב של 'ריי גאן', מגזין למוזיקה אלטרנטיבית, שהתבלט בשיבושים גרפיים כמו אותיות מעוותות, גזירה, חיתוך והיפוך. באחד המקרים הקיצוניים ביותר, ראיון שנערך עם בריאן פרי נראה לו משעמם וקרסון החליט לפרסמו בפונט Zapf Dingbat המכיל סמלים בלבד כך שאינו קריא.
עיצוב עטיפת האלבום X&Y של קודפליי התבסס על שפת באודו.
סטודיו טפין גופטון (Tappin Gofton) אחראים על עיצוב עטיפת האלבום X&Y של קודפליי, שיצא בשנת 2005 והתבסס על קוד בודו (Baudot). קוד בודו משמש לייצוג של תווים, כל תו מוצג באמצעות שבעה חורים ובעזרתם עוצבה העטיפה בצבעי הקשת.
פונט סתרים אקספרימנטלי שעיצב עודד בן־יהודה על בסיס אותיות שהשתבשו בתיבת הג׳ימייל שלו.
ובדוגמה המקומית האחרונה – פונט סתרים אקספרימנטלי שעיצב עודד בן־יהודה על בסיס אותיות שהשתבשו בתיבת הג׳ימייל שלו. עודד מאפשר לצופה "להציץ לתוך עולם אינטימי של תיבת מייל אישית, שבה הכול גלוי וחשוף אבל, למעשה, נסתר".
עדי קרליץ היא מעצבת, אוצרת ומרצה לעיצוב. חברת סגל במחלקה לעיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון HIT. בעלת תואר שני בתוכנית הבינתחומית באמנויות, בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב.
