אתה יכול להסביר בכמה מילים על הקובייה של Gerrit Noordzij?
הקובייה של נורדזיי היא דימוי איקוני המופיע על עטיפת ספר שהוציא בשנת 1985, שנקרא the Stroke: Theory of writing בהוצאת Hypen. הספר מציג את השיטה בה השתמש ללימוד עיצוב אותיות וטיפוגרפיה באקדמיה Royal Academy of Arts, KABK, בהאג, ואת התיאוריה שלו הקושרת בין האותיות שנכתבו באמצעים קליגרפיים (קולמוס, ציפורן וכו׳) ובין האותיות שהיו בשימוש בדפוס. הקובייה מדגימה כיצד ניתן לשחק עם המשתנים השונים ולעבור בין סגנונות שונים.
הקוביה מציגה דוגמאות רבות של האות e כשכולן ממוקמות בתוך design space הכולל שלושה צירים:
■ משקל: מרגיל ועד שחור.
■ כמות קונטרסט: מקונטרסט נמוך לגבוה
■ סוג קונטרסט: מקליגרפיה בקולמוס, לקליגרפיה בציפורן
איך למדת על הקובייה?
שנה אחרי שסיימתי את הלימודים בבצלאל נסעתי להאג לתואר שני בעיצוב אותיות, בתוכנית שנקראת Type and Media. המורים שמלמדים שם היום היו בעצמם תלמידיו של Gerrit Noordzij, והתיאוריה שלו על הקשר בין כתיבה קליגרפית לעיצוב אותיות דפוס היא פחות או יותר התנ״ך שם, והבסיס לשיטה שבה למדנו.
את שנת הלימודים התחלנו בחודש וחצי של כתיבה קליגרפית (בציפורן ובקולמוס) ובהמשך הלימודים הורגלנו לדבר על משפחות טיפוגרפיות בתור design space, ולחשוב כל הזמן על הבחירות שלנו. לאורכם של כמה ואילו צירים אנו עובדים, ומדוע.
מה שקצת מצחיק בכל הסיפור של הקוביה הוא שבשיעורים בקושי דיברנו על הקוביה עצמה. אז או שאני זה שמייחס לה אקסטרה חשיבות, או שאולי בכלל עבורם הקוביה היא דבר כל כך קדוש שאפילו לא מדברים עליה, ופשוט יוצאים מנקודת הנחה שזה מובן מאליו.
מה הלקחים שהפקת מהקובייה?
הרגע שהאסימון נפל היה כשהמרצה Peter Verheul נתן לנו תרגיל לקחת מילה שכתבנו בקליגרפיה, לצייר אותה 3 פעמים, פעם בקונטרסט רגיל (מה שהקליגרפיה מייצרת), פעם בקונטרסט גבוה (מה שיצר משקל שמן יותר) ופעם בקונטרסט נמוך (מה שיצר סלאב סריף). הסתכלתי שוב על הקוביה ופעם ראשונה הרגשתי שמה שאני רואה זה לא רק דימוי יפה, אלא סוג של עולם.
״הסתכלתי שוב על הקוביה ופעם ראשונה הרגשתי שמה שאני רואה זה לא רק דימוי יפה, אלא סוג של עולם״
ההבנה שבעצם יש קשרים בין פונטים. דמיינו מישהו שמכיר מקומות ספציפיים, אבל פעם ראשונה עומד
מול מפה, ומבין את היחסים בין כל המקומות האלה ושבעצם יש תמונה גדולה. הבנתי שאין הפרדה בין עולם הסנס ועולם הסריף, אלא שיש ביניהם ספקטרום. ושניהם מחוברים גם לעולם הסלאב־סריפים.
אנקדוטה נחמדה שמדגימה יישום של הידע הזה על השפה העברית קרתה לי כשיצרתי גרסה של הקוביה עם אות אחת עברית (עבור מגזין א-ת שיצר בן נתן). כשהורדתי את הקונטרסט ל־ג׳ של פרנקריהל נוצרה לנגד עיניי ג׳ שהיתה דומה ל־ג׳ של מרים. אז כבר ישבתי עם ינק בסטודיו, וינק הוא כמו גוגל, אז שאלתי אותו מי עיצב את מרים, והאם זה במקרה רפאל פרנק. ואכן כך.
האם משהו בתפיסה שלך השתנה בעקבות התיאוריה של Noordzij?
בהחלט. אחרי ההיכרות עם שיטת הלימוד הזו פתאום התבוננתי על אותיות דרך משקפיים שמחפשות קליגרפיה - ופתאום התחלתי לראות את ההבדל בין פונטים קלאסיים לטקסט־רץ שמבוססים על קליגרפיה בציפורן (בודוני, דידו, באסקרוויל) ובין כאלה שמבוססים על קליגרפיה בקולמוס (גארמונד, קאסלון, גראנג׳ון). בהמשך, כשגם ידעתי לזהות את הנגיעות הקליגרפיות (או את היעדרן) גם כשהקונטרסט נמוך, התחלתי להבדיל בין סנס סריפים הומניסטיים, סנס סריפים גאומטריים וסנס סריפים מסוג גרוטסק.
לדוגמה, פונט אברהם הוא בעצם קליגרפיה בקונטרסט נמוך. לכל שפה יש את זוית הכתיבה שלה, ואת המסורות הקליגרפיות שלה, אבל הדבק העיקרי שמחבר בין שלושת השפות זה הקונטרסט הנמוך.
מה אפשר להבין מתוכה על אותיות עבריות לדעתך?
אם אני מתבונן על האלפבית העברי דרך הקובייה זה גורם לי להרגיש כאילו יש עוד המון כסאות פנויים באולם, ועוד הרבה טריטוריות לחקור, וקונבנציות להמציא. למשל אין לנו הרבה דוגמאות של אותיות בקונטרסט גבוה, או במשקל גבוה. אם אני לוקח בחשבון שהשפה שלנו הייתה רדומה שנים רבות, ואת כמות האנשים בהיסטוריה שעסקו בפן החזותי שלה, זה הגיוני מאד.
עם זאת, חשוב לזכור שזה רק סוג אחד של משקפיים. יש עוד המון משקפיים טיפוגרפיים בעולם. סגולה אחת שאני חושב שמיוחדת לנו היא שיש לנו שני כיווני קונטרסט טבעיים. בסריפים העבריים הקלאסיים (דוד, פרנקריהל, הדסה) כיוון הקונטרסט הוא אנכי. לעומת זאת, בסנס סריפים הקלאסיים העבריים (נרקיס בלוק, נרקיס תם, אורון) כיוון הקונטרסט הוא אופקי. אני לא יודע אם יש עוד אלפביתים עם שני כיווני קונטרסט טבעיים.
האם הקובייה מראה לדעתך שיש מקום לשינויים וחידושים, ואפילו צירים חדשים להסתכל עליהם?
כמובן. הקוביה בשעתה הציגה מודלים קיימים, אבל זה שהם היו ממוקמים על גבי design space אחד, עם תחנות ביניים בדרך, זה עקרון שעל כתפיו אפשר להמשיך לעוף. בקורס לטרינג בבצלאל (כידוע לך) אנחנו משתמשים בזה לא מעט, כשממציאים צירים דרכם אפשר להתבונן על אותיות – מהר/לאט, מכאני/אורגני, חדש/ישן, דתי/חילוני והחביב עלי – מוצק/נוזל/גז.
מה מרגש אותך בקובייה?
זה לא שבפעם הראשונה שראיתי אותה השתנו חיי. הם לא. לא הבנתי כלום. זה בעיקר מזכיר לי את השנה בה גרנו בהולנד. שנה שקיבלנו במתנה, שבה בת זוג שלי ואני חיינו בחו״ל, וזאת הייתה עבורנו חוויה מאד מיוחדת. עדיין לא ברור לי איך, אבל לצד הלימודים שהיו Full Time, ועמוסים בטירוף הצלחנו בשנה הזאת לדבר המון, לאכול בריא, לעשות ספורט, לנסוע שעות באופניים, לארח, להתארח, לטייל באירופה ולעשות חברים חדשים... בקיצור לנהל איזו שגרת חיים פשוטה ובריאה יחסית. חזרנו והתחתנו.
כתיבה ושרטוטים: דניאל גרומר, דימויים מקורס לטרינג בבצלאל: אלה יהודאי, ערן בן ברק, עוז נגר.
תגובה אחת
תודה רבה. מרתק ומחכים מאד.