ברלין, 27 ביוני 1905 (מכתב לארוסתו הלנה מגנוס):
העלמה מגנוס הנכבדה [...] את גילית עניין כה רב בי ובאמנותי, עד שתהא זאת כפיות־טובה מצדי ועוול כלפיך אם אניח לך להמתין לתשובה. משום כך עונה אני מיד ובלב חפץ! אינך מכירה את היהדות [...] את חושבת על 800 אלף יהודי גרמניה, אף שלעומת 9 מיליון יהודי רוסיה, אוסטריה, ורומניה הם בטלים בשישים. הרוב הזה שאינו חפץ להתבולל, אינו מקיף - כפי שאת כותבת - את ה"עלובים והנחותים ביותר", שכן יש להם תרבות בת שלושת אלפים שנה ואידיאליזם בלתי מעורער. [...] מיליוני יהודים אלה, שכולם דוברי עברית הם, ולהם סופרים ופילוסופים משלהם, כלל אינם מעלים על דעתם להתאבד על־ידי התבוללות. את, כאמנית צעירה, אם תציצי פעם בעד הלבוש הבלוי והמטונף אל נפשו הזכה של יהודי כזה, תזהי בו את אחיך ולא תמנעי ממנו את עזרתך. [...] אם תתני דעתך על נושא זה, אזי תראי במהרה, [...] את המהות האידיאלית הטמונה בהתעוררותו הגדולה של עם עתיק־יומין [...]. עלי לסיים עתה את מכתבי ואני שולח לך גם תודה מקרב לב על מילותיך הטובות [...] כתבי לי במהרה שוב והיי לי ברוכה מקרב לב.
משלך א. מ. ליליין.
תצלום של אפריים משה ליליין עם חתימתו. 1900 לערך. מקור: ויקיפדיה, אוסף הספריה הלאומית.
אפרים משה ליליין נולד בשנת 1874 למשפחה יהודית דתית בעיר הקטנה דרוהוביץ' שבגליציה (כיום באוקראינה), ולמד בשנות התשעים המוקדמות באקדמיה לאמנויות היפות שבקרקוב. לאחר שלא התקבל לבית ספר לאמנות בווינה, הוא הגיע למינכן בגיל 20. בירת בוואריה היתה אז מרכז האמנות החשוב ביותר בגרמניה. באותה שנה נולדה בגרמניה התנועה האסתטית הנקראת "יוגנדשטיל" (״הסגנון הצעיר״). היוגנדשטיל הושפע מן הסגנון המקביל – האר־נובו - שרווח בצרפת ובאנגליה והפך לפופולרי בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. השם יוגנדשטיל הושאל מכתב העת Die Jugend ("הנעורים"), שאליו תרם ליליין כמה איורים בסוף שנות התשעים של המאה. הסגנון הזה עתיד להשפיע באופן מכריע על סגנונו של ליליין, ואפשר לומר גם שהוא עצמו השפיע לא פחות על הסגנון הזה בחזרה.
בשנת 1896 יצר איורים לכתב העת האמור שייסד גאורג הירת. כבר באיורים אלה ניתן לעמוד על מאפייני הסגנון האישי שלו: איורים מינימליסטיים, קוויים ועדינים בשחור־לבן, שבהן דמויות ענוגות המצוירות בתנוחות תיאטרליות מפרידות בין החלקים הכהים המשמשים כרקע, לבין החלקים הלבנים שהן הדמויות עצמן. ברקעים השחורים השטוחים ניתן להבחין ברמזים של צמחיה או עננים וכוכבים, ובקדמת הציור מופיעים צמחים ופרחים המשקפים את מצבן הרגשי של הדמויות הראשיות באיור. לעיתים נעשה שימוש בדמויות מלאכים (putti, המוכרים מן האמנות הקלאסית והנוצרית) המצוירות באופן שמזכיר את פסלי יוון. הדמויות מצוירות ללא עיוותים (בהשוואה לאמן אוברי בירדסלי), במסורת הנטורליזם האקדמי.
ליליין עבר לברלין ואייר עבודות ללקוחות נוספים כמו תוויות ספר (Ex-Libris). באיוריו למגזין Ost und West ("מזרח ומערב") ניכרת התחלה של עיסוק בשאלת האמנות היהודית, ולספר Der Zöllner von Klausen ("גובי המס מקלאוסן") (1898) המאופיין בסגנון מעט שונה, שמזכיר הדפסי חיתוכי עץ מימי־הביניים. למעשה, אפשר לראות שלאורך הקריירה שלו, כמאייר מקצועי, משנה ליליין את סגנונו האישי במתינות על מנת להתאים את עצמו לדרישות לקוחותיו. לפעמים, אם הצורך דורש הוא אפילו מכסה את הדמויות הערומות שלו בבגדים.
מימין: מתווה לעטיפת קטלוג של אמיל הירש, סוף המאה ה19-תחילת המאה העשרים. משמאל: איור של אפרים משה ליליין לכתב העת "יוגנד". 1896 ואילך. מקור: ויקיפדיה, Metropolitan Museum of Art
חשיבותו כאמן נוסקת, ואפשר לומר שעמד בשורה אחת עם יוצרים מרכזיים בתנועת היוגנדשטיל וה"אר־נובו" (השם הצרפתי של הסגנון הזה) כגון הרמן אובריסט, אוברי בירדסלי (אנגליה), אוגוסט אנדל, ואוטו אקמאן. הוא מושפע גם מאמני תנועת ה"Arts and Crafts" כמו וויליאם מוריס, וולטר קריין, וצ'ארלס ריקטס.
הספר ״יהודה״
המפץ הגדול מגיע עם הספר "Juda" ("יהודה") שפורסם בשנת 1900, ספר שירים מעוטר מאת המשורר הפילושמי (אוהד היהודים) בֶּריס פון מינכהאוזן (שמאוחר יותר הפך לאנטישמי). שניים מהאיורים המפורסמים מתוך הספר "יהודה" הם "ישעיהו" ו"פסח", המאופיינים בדואליות שתחזור ביצירותיו בעתיד – היהודי בצד השמאלי מצוי במפח נפש, כלוא בין שיחי קוצים, ומושג הכמיהה שמצוי בצד ימין.
מתוך ספר השירים ״יהודה״, 1900. מימין: הנביא ישעיה, משמאל: פסח.
ב"ישעיהו" עומד הנביא בחורש סחוף רוחות בארץ הקודש, וראשו מורכן בעצב על נבואות הזעם שינבא. השימוש של ליליין בקומפוזיציה עושה שימוש בעמוד קטורת המסלסל עשן מסוגנן, שמושך את העין לעבר מושא דאגותיו וכיסופיו - כנראה ייצוג של ירושלים כעיר הררית, ואל בני ובנות ישראל המתהוללים ללא דאגה מול החורבן הממשמש ובא. ב"פסח" צייר ליליין יהודי זקן, לבוש כתונת פסים הצופה לעברינו. נהר מבהיק על רקע נוף פירמידות ופסלים מצריים מושך את עין הצופה לעבר עיגול השמש עם הכיתוב “ציון".
איור מתוך "גובי המס מקלאוסן". מקור: ויקיפדיה
את הפתרון לבעיית החיקוי של התרבות היהודית את התרבויות הלא יהודיות, הכשיר אחד־העם באומרו שעל העם היהודי לעבור מהתבטלות לתחרות. כלומר אין פסול בחיקוי, כל עוד הוא נעשה מתוך תחרות, יוצק משמעויות עבריות ליצירה החדשה, ולמעשה הופך לשלם הגדול מסך חלקיו.
פרט לסמלים יהודיים שהתפתחו בגולה כמו ה"מגן דוד", ו"לוחות הברית", ליליין לא מנסה למצוא מוטיבים גרפיים יהודיים עתיקים מתקופת התנ"ך. למעשה, אפשר לומר שלא היו הרבה רפרנסים לתקופות האלה, ורוב מה שהיה קיים התקשר לחיים היהודיים בגולה. בעזרת עירוב של סגנון אמנות יווני עתיק וסגנון אמנותי עכשווי לתקופתו, הוא מצליח ליצוק רוח חדשה וצעירה בנושאים היהודיים העתיקים, ובכך הוא הופך את היהדות לנושא עכשווי ומעניין.
במבט לאחור נראה פרסום ״יהודה״ כניצוץ שהדליק שטף של עשייה יהודית וציונית. עבודה זו תגרום למעורבות הולכת וגדלה של ליליין באמנות היהודית ובתנועה הציונית, ותהפוך אותו למה שנקרא עוד אז ״האמן הציוני הראשון״. כל זאת ועוד – בחלק הבא.
ספר השירים ”JUDA" מאת בריס פון מינכהאוזן, 1900. עיצוב: אפרים משה ליליין.
