נטע איילון
בגלגולה המקצועי הנוכחי נטע איילון מתפקדת כ־Head of Design בחברה קטנה בתחום החינוך המוזיקלי. עיצוב מוצר דיגיטלי הוא אתגר מדהים שהיא נהנית ממנו מאוד, אבל ללא ספק עבודות העיצוב שהיא הכי מתגאה בהן נעשות באופן פרטי, לרוב לחברים מוזיקאים. הסגנון שלה הוא שילוב של שימוש בטיפוגרפיה ו־Image Making. עבדה בעבר בסטודיו Blue Collar של להב הלוי.
אז מה קדם למה – העניין בעיצוב או העניין במוזיקה?
מוזיקה היתה חלק משמעותי מהחיים שלי כבר בגיל קטן, אבל אף פעם לא בתור זמרת. בגיל היסודי התחלתי לכתוב שירים, אבל בעיקר לעצמי. מגיל 14 התחלתי לפתח טעם מוזיקלי ועד היום יש לזה הרבה מאוד משקל בחיים שלי. אני זוכרת שמתישהו, אולי בגיל תיכון או אחרי הצבא, אמרתי למישהו קרוב שהייתי רוצה להתחיל לשיר והוא הגיב בכזה בוז שזה פשוט קבר את החלום הזה עמוק עמוק פנימה.
בגיל 21 החלטתי ללכת ללמוד תקשורת חזותית. כשהבנתי את המהות של המקצוע הזה ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. הלימודים היו קשים ומתישים, אבל ככל שהתחלתי להתמקד רק בתחומים שאני אוהבת זה הפך מתגמל יותר.
עיצוב: נטע איילון
הרבה מאוד שנים אחר־כך, לקראת גיל 30, העזתי לספר שוב על החלום לשיר, הפעם לבן הזוג המדהים שלי. ליום ההולדת קיבלתי במתנה 10 שיעורי פיתוח קול והקלטה. הייתי מאושרת מאוד ולא תיארתי לעצמי לאן זה יכול לקחת אותי, התגלגלתי תוך כדי. השיעורים כמובן לא נגמרו אחרי 10 מפגשים, אלא המשיכו. המורה הפכה לחברה קרובה והתחילה לעודד אותי לכתוב שירים בעצמי. נרשמתי לסדנת כתיבה של שלום גד, שהייתה מעולה, ומאז בכל שנה דאגתי שתהיה לי איזושהי מסגרת מוזיקלית לפעול בתוכה והתחלתי להקיף את עצמי במוזיקאים מוכשרים שהפכו לשותפים ליצירה.
את האלבום הפיקה לי הילי בוימל, שהיא חברת ילדות ומוזיקאית מחוננת. היא התחילה ללמוד הפקה אצל אבי אלבז והציעה שניקח כמה שירים שכתבתי בסדנא, נעשה להם עיבוד ונקליט אצל אבי באולפן. מפה לשם, יצא אלבום ביכורים של 8 שירים.
עד 2020 עוד הספקתי להשתתף בסדנאות נוספות, להתחיל לכתוב אלבום שני, להשתתף בתור זמרת באלבום שיתופי ולשיר עם מקהלת בוגרי תלמה ילין. אחרי שנגמר הגל הראשון חזרתי לשיעורי פיתוח קול פרטיים ולמדתי קצת תיאוריה מוזיקלית. היום, לשמחתי, אני משלבת את שני העולמות, לא רק בחיים הפרטיים שלי אלא גם בקריירה המקצועית. אני עובדת ב־Musico, שזו פלטפורמה ליצירת שיעורים בתחום החינוך המוזיקלי, כך שיוצא לי לעבוד וללמוד ממורים למוזיקה בכל העולם.
איך את חווה את הקשר בין מוזיקה לעיצוב?
המילה הדומיננטית ביותר שעולה לי לראש היא שפה. גם במוזיקה וגם בעיצוב מרכיב השפה הוא הבסיס ליצירה – המאפיינים שמכתיבים את הסגנון והצורה שבה מועבר המסר הם אלו שיתנו ליצירה את האופי שלה. האמניות והאמנים שאנחנו הכי אוהבים, ולא משנה באיזה תחום, הם אלו שהלכו עד הסוף עם החזון שלהם ויצרו שפה ייחודית שאפשר לזהות ולראות את ההתפתחות שלה לאורך שנות היצירה.
״אני לומדת להגדיר את המוזיקאית שהייתי רוצה להיות, מבחינת הוייב, הסגנון ומה שיש לי לומר״
אז העיצוב בעיניך הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור?
עיצוב בשבילי הוא הרבה יותר מזה, הוא מקיף אותי והוא צורת הסתכלות על העולם והנעשה בתוכו. לאסתטיקה יש ביטויים רבים וכשיודעים להשתמש בה נכון, היא מרגשת ונותנת משמעות עמוקה יותר לחיים ולקיום. עיצוב מקיף אותנו בשניה שאנחנו יוצאים מהבית – בין אם זה תכנון העיר שבה אנחנו גרים, חזיתות הבניינים והחנויות, הפרסומות שאנחנו רואים בדרך לעבודה, המדרכות הצבועות בכחול־לבן ושביל האופניים הירוק החדש. הכל נקלט אצלנו ומתערבב ויוצר עומס ויזואלי אדיר שלמדנו להתמודד איתו, ולא להקנות לו חשיבות מסוימת, אבל הוא עדיין שם ויש לו השפעה ישירה על התחושות שלנו במרחב הזה.
מה המגבלות של כל מדיום? יש מקום בכלל לרצות לשלוט בכל ההיבטים של היצירה?
במוזיקה אני חד משמעית משוחררת יותר. כנראה בגלל שבתחום העיצוב אני מלומדת ובעלת תואר, אני מעמידה את עצמי בסטנדרטים מחמירים ומצפה מעצמי ליותר. במוזיקה אני עדיין בחיפוש ונהנית מזה מאוד. אין לי בעיה להתנסות ולטעות ואני מציבה לעצמי הרבה פחות מעצורים. אני לומדת להגדיר את המוזיקאית שהייתי רוצה להיות, מבחינת הוייב, הסגנון ומה שיש לי לומר. מקווה שעוד אמצא את הזמן להוציא אלבום נוסף שיצליח לבטא את ההתבגרות וההתגבשות שלי בתוך התהליך.
instagram.com/nettayalon
נטע איילון בספוטיפיי
מעיין תמיר
מעצבת ומאיירת. עושה עבודות מיתוג לעסקים, עיצוב אריזות בתחום המזון וחקלאות, עיצוב ספרים ואיור ספרי ילדים. הסגנון שלה מושפע מהסביבה בה גדלה, והטבע נוכח מאוד בעבודותיה. הלקוחות שלה הם מתחומי האורגני, הטבעי והאקולוגי.
אז מה קדם למה – העניין בעיצוב או העניין במוזיקה?
גדלתי בבית מוזיקלי ואומנותי. אבא שלי מנגן בכינור מוסיקת קאנטרי ובלוגראס. אמא שלי אמנית וקרמיקאית שמושפעת מהאסתטיקה היפאנית והים־תיכונית. כילדה קטנה אהבתי לשקוע בציורים שעות ארוכות – ציירתי את הטבע הגלילי שסביב ביתי ואת החיות שלנו.
אהבתי לבלות עם אימי כשהיא יצרה – בחימר, בעור ובציור. מאוד אהבתי להבריז מהגן ולבלות במחלקת העיצוב של המפעל ״גרבי יודפת״ שם אמא שלי עבדה כמעצבת. בערבי שישי אבא שלי היה שם תקליט על הפטיפון, מוציא את הכינור ומלווה אותו כאילו היה חלק ממופע רוקנרול. אחותי, אחי ואני ליווינו בקולות שניים וריקודים את השירים של קרוסבי סטילס, נאש אנד יאנג, פול סיימון, אליסון קראוס, ביטלס וגרייטפול דד.
תדמית גרפית לריש לקיש. עיצוב: מעין שרבן
העניין בשני התחומים תמיד היה שם. כשחשבתי על כיוון אקדמי, התלבטתי אם ללכת לאקדמיה למוסיקה או ללימודי עיצוב. הרגשתי שהשירה היא משהו מאוד אישי, רגיש, ושאני קצת רוצה לשמור אותו ״בתולי״ והלכתי על העיצוב. התקבלתי לבצלאל ונהניתי מאוד מהבחירה שעשיתי.
איך את חווה את הקשר בין מוזיקה לעיצוב?
מעבר לעקרונות המובנים מאליהם, בשבילי שני התחומים עוסקים בלתת צורה לרעיון מופשט. כדי לעשות זאת – אני מנסה להבין היטב את הרעיון, להתחבר אליו מבחינה רגשית ואז לתת לו דרך ביטוי שתתקשר עם העולם. באחד הדרך היא חזותית בשני היא מוזיקלית. בשני המקרים אני צריכה לקבל החלטות, לזקק ולחדד תהליך. ממשהו אמורפי ומורכב לדבר מתקשר, בתקווה שאצל הצופה/המאזין יתחולל בפנים משהו מאותה חוויה ראשונית ומופשטת שהתחוללה אצלי.
אז עיצוב בעיניך הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור?
כן, דרך חוויה צבעונית, דרך הקשרים תרבותיים, דרך דימויים, קומפוזיציה ואווירה. בשונה מהמוסיקה, אני מרגישה שבעיצוב אני מצליחה יותר להתרחק מאזורי הנוחות שלי – דרך כל לקוח.ה או פרוייקט שפותח בפני עולם חדש של מושגים ורעיונות וגם בגלל שתמיד קיים דו־שיח עם הלקוח וקהל היעד למוצר.
"מעבר לעקרונות המובנים מאליהם, בשבילי שני התחומים עוסקים בלתת צורה לרעיון מופשט"
מה המגבלות של כל מדיום? יש מקום בכלל לרצות לשלוט בכל ההיבטים של היצירה?
אני לא מנסה לשלוט בכל ההיבטים של היצירה. אני מנסה לתת מקום גם לחופש בתוך היצירה. אני יודעת שלפעמים כשאני פועלת ממקום של שליטה ולא שחרור הדברים יוצאים לי מעושים או מגושמים. מצד שני, בעיצוב כמו גם בשירה יש משמעות ענקית לתרגול, לעבודה קשה, ללמידה מתמדת, לטכניקה ולתכנון לפני מעשה. המגבלה בעיצוב היא שיש הרבה אילוצים. אני פועלת בתוך מסגרת של חוקים, החל מדרישות הלקוחות, מגבלות תקציב ועד לוחות זמנים. בשירה, אני לא יכולה לעשות את זה לבד. לצערי לא הצלחתי ללמוד כלי נגינה מספיק טוב כדי ללוות את השירה שלי בחופשיות. אני תלויה באחרים, וזה גם טוב כי נפתחות אפשרויות רבות של יצירה משותפת, שיתוף פעולה והפרייה הדדית.
instagram.com/maayan_design
אלון תייר
בוגר תואר ראשון במוזיקה מ־RMC בקופנהגן, ובוגר תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. בעיצוב עובד בעיקר בתחום התרבות, והשנה גם הצטרף לפונטיה של בן נתן. שנה שעברה הוציא אלבום ראשון, יחד עם גיא בן עמי (גיאגיא), יובל וילנר (כוכבת על), אמיר שדות (טיגריס) ואמיר זאבי (ג׳יין בורדו).
אז מה קדם למה – העניין בעיצוב או העניין במוזיקה?
התחלתי לנגן בקלידים בגיל 5 ומשם המשכתי לפסנתר. התחלתי לנגן ג׳אז בכיתה ד׳, ובמקביל גם הייתי מצייר הרבה. בתחילת החטיבה אני זוכר שהתחלתי להתעסק יותר עם תוכנות כמו פוטושופ ופונטוגרפר. ביליתי גם הרבה בפורום תקשורת חזותית בתפוז והייתי מזמין כל מיני קטלוגים של פונטים אלינו הביתה, סתם כדי להסתכל. היה חשוב לי לדעת מה הפונטים שהשתמשו בהם בטלוויזיה ובשלטי חוצות. בתיכון הייתי בתלמה ילין והפוקוס שלי היה אז כמעט רק על מוזיקה. ב־2015 עברתי לקופנהגן ואז הרשתי לעצמי יותר לחזור להתעניין גם בעיצוב ואמנות, ולעסוק בזה במקביל.
עיצוב: אלון תייר
איך אתה חווה את הקשר בין מוזיקה לעיצוב?
קצב זה חשוב, גם צבע, שזו מילה שמשתמשים בה הרבה גם במוזיקה. זה ברור שלקרן יער יש גוון צליל שונה מלחליל. בהרמוניה צבע יכול להיות דרך לתאר אקורד. גם בסאונד או במיקס תמיד אפשר להוסיף צבע, בין אם זה סוגים שונים של דיסטורשן, EQ, קומפרשן וכו׳. גם כקלידן אני יכול לומר שחלק גדול מההתעסקות עם סינטיסייזרים הוא עיצוב הטון עצמו ולמצוא את הצבע שיישב הכי טוב באזורים ספציפיים במיקס. הרבה מזה מגיע מתוך מחשבה של איך להשתמש בחלל מבחינת התפלגות תדרים. גם בטיפוגרפיה שחור ולבן זה משחק בצבע, או באפור. לגוש טקסט יש צבע, לאות יש צבע. הרבה פעמים גם באיור אני מתחיל בגרייסקייל ומנסה לחשוב רק במונחים של אור וצל.
אז עיצוב בעיניך הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור?
לא תמיד השאיפה היא לספר סיפור, אלא יותר פשוט לנסות לשקף את עצמי, או את הדבר שאני עושה החוצה, מהמקום שבו אני נמצא כרגע. כמעט ברמה הכי יומיומית. זה יכול להיות גם סיפור, אבל זה יכול להיות משהו שהוא גם יותר פונקציונלי מסיפור, כמו סנס־סריף או שיר אהבה. זה פופולרי כי זה עובד.
"לא תמיד השאיפה היא לספר סיפור, אלא יותר פשוט לנסות לשקף את עצמי, או את הדבר שאני עושה החוצה, מהמקום שבו אני נמצא כרגע"
מה המגבלות של כל מדיום? יש מקום בכלל לרצות לשלוט בכל ההיבטים של היצירה?
אני חושב שבאופן כללי ממוזיקה הרבה יותר קשה להתפרנס מבעיצוב, למרות שזה בדיוק אותה כמות עבודה אם לא יותר. הרבה מזה קשור לספוטיפיי, אבל אני יודע שהרבה מזה זה גם פשוט סדר העדיפויות שלי. אני בוחר במודע לעבוד יותר בעיצוב, ואז עם מוזיקה מנסה להיות כמה שיותר משוחרר. לעבוד עם יותר אנשים, לסמוך עליהם יותר, להוציא יותר דברים.
קרדיט לצילום של אלון תייר: צוף בר־און
instagram.com/alon.tayar
אלון תייר בספוטיפיי
טל פוגל
טל החלה לעסוק בעיצוב בדרך פחות קונבנציונלית, כזו שלא כוללת לימודים פורמליים באקדמיה. מגיל צעיר היא התעסקה באמנות ובמוזיקה, ובשנים האחרונות החליטה לעשות הסבה לתחום התקשורת החזותית דרך לימוד אוטודידקטי. כמוזיקאית, היא עיצבה לעצמה את עטיפות האלבומים שלה, מה שבבת אחת פתח בפניה עולם שלם. היא מעצבת היכן שהתשוקות שלה בוערות, כאשר תחום ההתמחות העיקרי שלה הוא עבודה עם מוזיקאים, פסטיבלים, אירועי תרבות, מפיקים ומפיקות ומיתוג שנוגע ביוזמות שהמניע שלהם הוא להפיץ ולהרחיב את הטוב בעולם. כיום היא גרה ויוצרת בחיפה, וחברה בקולקטיב {המעצביםות} החיפאי ״סירה״.
"אני טוטאלית בעשייה שלי, והטוטאליות הזו, לטוב ולרע, מביאה איתה משמעת שצריכה אותי וניזונה ממני ברוב שעות הערות שלי"
אז מה קדם למה – העניין בעיצוב או העניין במוזיקה?
לפני 8 שנים הוצאתי את אלבום הבכורה שלי "ערימות של חלומות", לא ידעתי המון על עיצוב ובכל זאת צללתי לעולם הזה בלי פחד. עיצבתי ואיירתי את האלבום לאחר אינספור ניסיונות בבית הדפוס. מאז אותו רגע, התחלתי לחפש את הערך שלי בעולם. זה היה כמו לגעת באינסוף. הקדשתי את רוב שנותיי לעשיית מוזיקה כשברקע העיצוב תפס יותר ויותר נפח בחיי. עיצבתי למוזיקאים חברים, ולאט לאט המעגלים התרחבו כמו אדוות שהולכות ומתפשטות.
איך את חווה את הקשר בין מוזיקה לעיצוב?
מבחינתי ישנו קשר הדוק, מכיוון שהנישה שבה אני פועלת היום מתמקדת בעיצוב למוזיקה, ממוזיקאים שמשחררים אלבום ועד פסטיבלים גדולים ואירועי תרבות. אני חושבת שמוזיקה היא הנתיב שלי בתוך עולם העיצוב, היא כל־כך סבוכה שם שקשה לי לשים את האצבע היכן בדיוק הקשר ממוקם. אם אני מעצבת עטיפה לאמן היפ־הופ אני לא אאזין לביורק ברקע, וכמובן שזה גם הפוך. אני אקפיד להישאר בעולמות הטבעיים של אותו אמן כי יש לכך המון ערך והשפעה על הסטייט אוף מיינד שלי באותו רגע.
עיצוב ואיור: טל פוגל
אז העיצוב בעיניך הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור?
דווקא לא, עיצוב בשבילי הוא לא עוד מדיום. אני מכניסה את כל כולי פנימה, זה לא עוד משהו שאני עושה כדי לספר את עצמי. התכנון המקורי היה להמשיך ולעבוד במוזיקה ולעצב מהצד, אבל התכנון הזה התברר מהר מאד כלא ריאלי עבורי. אני טוטאלית בעשייה שלי, והטוטאליות הזו, לטוב ולרע, מביאה איתה משמעת שצריכה אותי וניזונה ממני ברוב שעות הערות שלי.
מה המגבלות של כל מדיום? יש מקום בכלל לרצות לשלוט בכל ההיבטים של היצירה?
שאלה מעניינת. אני פחות מסתכלת על המגבלות, יותר מתבוננת על היופי שכל תחום מביא איתו. בעיצוב יש אלמנט משחרר במובן של ׳אני משוחררת מהעצמיות שלי׳. אני מביאה את היצירה שלי כדי לשרת, או להגשים חלום של מישהו אחר. זה מדהים, זה שיחרר אצלי כל־כך הרבה משקל שישב שם על תחושת ה׳אני׳ שלי. בעיצוב יש לי זרימה שאין לי אותה במוזיקה בהכרח. במוזיקה יש משהו הרבה יותר מרוכז בעצמו. הנה אני, הנה מילים שכתבתי, אלה הלחנים שהלחנתי, ועכשיו אני אעמוד על במה ואנגן אותם לפניכם. אני לא שואלת אתכם, אם זה טוב או יפה או אם תרצו את זה בעיבוד כזה או אחר, זה מה שזה וזה מצריך עיסוק וחפירה פנימית אינסופית, וגם בזה יש את הקסם של זה.
האמת שלאחרונה יוצא לי לכתוב שירים שקצת משלבים בין העולמות, בין האני שלי לבין שחרור מתחושת האני הזו הגעתי למרחב חדש שבו השירים חפים או נקיים יותר במובן הזה, שהם קצת יותר גדולים מעצמי, זה מעניין.
instagram.com/taloosh.design
טל פוגל בספוטיפיי
נטעלי רשף
מעצבת ומאיירת עצמאית, עוסקת במיתוג ועיצוב מיזמי תרבות ובניית קונספט ויזואלי עבור מוזיקאים ועסקים. עיצובי האלבומים כוללים שימוש בקולאז'ים ועיבודי תמונה, איורים, אסתטיקה סוריאליסטית-גיאומטרית.
מה קדם למה – העניין בעיצוב או העניין במוזיקה?
אני חושבת שמגיל צעיר העולמות הללו התקיימו בי באופן ספונטני, הייתי מבלה שעות בציור ותוך כדי שרה וממציאה מנגינות. לקחתי חלק במקהלה, להקות נוער ושירה בטקסים ובתיכון הייתי במגמת אמנות פלסטית. במקביל למדתי קצת גיטרה וכתבתי שירה ואפשר לומר שעמדתי על במה הרבה לפני שהייתי בתוך עולם העיצוב. כל יצירה ויזואלית בחיי לוותה בשיר ומנגינה ברקע. ב־2010 התחלתי לימודי תקש"ח בבצלאל ושם העיצוב תפס חלק נרחב בחיי. המוזיקה הפכה למעין מדריך רוחני שלי, בעוד שהעיצוב הפך למקצוע. אבל כמובן שיש עוד תוכניות לעתיד.
"אני שומעת שיר וישר אני חווה אותו ויזואלית, אני רואה איפה הדמות עומדת, איך נראים הזכרונות, איזה צבע נוכח ביצירה..."
איך את חווה את הקשר בין מוזיקה לעיצוב?
אני חושבת שויז'ואל וסאונד הם power couple, זאת אומרת, כשהם באים יחד הם מעצימים את החוויה. כל אחד ואחת מאיתנו יצא לך לנהוג בדרך יפיפיה, להביט מהחלון ולחפש בספוטיפיי איזה שיר שישלים את האוירה. אז ככה.
מאותה הסיבה, הפייבוריט שלי בעבודה הוא עיצוב למוזיקאים ולמוזיקה: אני שומעת שיר וישר אני חווה אותו ויזואלית, אני רואה איפה הדמות עומדת, איך נראים הזכרונות, איזה צבע נוכח ביצירה; התפקידים האינסטרומנטליים הופכים לדימויים. המוזיקה עוברת טרנספורמציה בתוך מנהרת חושים נוספת.
אז העיצוב בעיניך הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור?
גם, אבל לא רק. ב־2014 עבדתי על פרויקט הגמר שלי. זכיתי להיות תחת הנחייתו של האחד והיחיד, להב הלוי, ופיתחתי פרויקט בשם Soundport Project – מוזיקה משדות תעופה. בזכות להב הבנתי שההפרדה של המדיומים היא עניין של תפיסת המרחב בצורה מצומצמת, והתחלתי להשתמש בעיצוב כמסר לעולם, תמיכה ברעיון ממקום אקספרימנטלי. לאט לאט הצלחתי לאסוף מאות סימפולים משדות תעופה שונים, הקלטות שנשלחו אליי מאנשים שונים ברחבי העולם אשר גילו סקרנות בפרויקט וככה זה הלך ונבנה לכדי אלבום מוזיקלי ומייצב אודיו-ויז'ואל, המאגד את סיפור התהליך וכל מה שנוצר בתוכו ובהשראתו. בקיצור, אם נסתכל על מוזיקה ועיצוב כמדיומים המאפשרים לנו לספר את הסיפור, נפספס את ההבנה שהם הסיפור. "המדיום הוא המסר", כפי שתבע מרשל מקלוהן, אחד האבות המייסדים של ענף חקר המדיה. מתוודה, זה הפרויקט הכי מרגש קונספטואלית שיצרתי עד כה.
אז העיצוב בעיניך הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור?
גם, אבל לא רק. ב־2014 עבדתי על פרויקט הגמר שלי. זכיתי להיות תחת הנחייתו של האחד והיחיד, להב הלוי, ופיתחתי פרויקט בשם Soundport Project – מוזיקה משדות תעופה. בזכות להב הבנתי שההפרדה של המדיומים היא עניין של תפיסת המרחב בצורה מצומצמת, והתחלתי להשתמש בעיצוב כמסר לעולם, תמיכה ברעיון ממקום אקספרימנטלי. לאט לאט הצלחתי לאסוף מאות סימפולים משדות תעופה שונים, הקלטות שנשלחו אליי מאנשים שונים ברחבי העולם אשר גילו סקרנות בפרויקט וככה זה הלך ונבנה לכדי אלבום מוזיקלי ומייצב אודיו-ויז'ואל, המאגד את סיפור התהליך וכל מה שנוצר בתוכו ובהשראתו. בקיצור, אם נסתכל על מוזיקה ועיצוב כמדיומים המאפשרים לנו לספר את הסיפור, נפספס את ההבנה שהם הסיפור. "המדיום הוא המסר", כפי שתבע מרשל מקלוהן, אחד האבות המייסדים של ענף חקר המדיה. מתוודה, זה הפרויקט הכי מרגש קונספטואלית שיצרתי עד כה.
מה המגבלות של כל מדיום? יש מקום בכלל לרצות לשלוט בכל ההיבטים של היצירה?
המדיום הויזואלי-עיצובי בא לידי ביטוי בתוך העולם המקצועי שלי. בניגוד למוזיקה, העיצוב הוא ויזואלי ויש לו גבולות מאחר ויש לקוח שהוא חלק מהתהליך, לקוח שמשפיע על התוצר הסופי. על אף העניין המקצועי, חשוב לי מאד לתרגם את החוויה שלי מתוך המוזיקה של היוצר, לייצר מיזוג אינטואיטיבי בין עולם הדימויים והיצירה המוזיקלית.
היצירה המוזיקלית האישית שלי היא בעיקר לשם החוויה והתיעוד. בשנים האחרונות לקחתי חלק בפרויקט דואו מוזיקלי-אלקטרוני "Lost & Sound", בשיתוף לירן אקרמן כצלע השניה בפרויקט. מהות היצירה היוותה עבורי מגרש משחקים קריאייטיבי, כתיבה אינטואיטיבית, איסוף סימפולים ויצירה מתוך התכוונות אקספרימנטלית. הפרויקט צפוי לצאת לאור באופן רשמי בשנה הקרובה. בנוסף, אני מטפלת ב"ריברסינג" (נשימה מעגלית), שם אני משתמשת בשירה ככלי טיפולי. יש לגלי קול ולשירה בפרט השפעה פנומנלית על גוף האדם.
לשלוט על היבטי היצירה? אני מאמינה בהתכווננות, אבל לא בויז׳ן מובנה וסגור. ככל שאתה משאיר אוויר למשחק וגילוי, הדברים הכי לא צפויים פוגשים אותך.
instagram.com/netaly.reshef
