"סירה״ – הקולקטיב שמבקש להוציא את חיפה מהתרדמת

יעל אופיר, מעצבת חזותית עצמאית, במונולוג אישי על הקולקטיב החיפאי שמשנה את פני העיר

מאת

כולנו מכיריםות את המסלול לתואר ראשון בעיצוב תקשורת חזותית. את/ה עובר/ת את ארבע השנים הכי אינטנסיביות ומשמעותיות בחיים שלך – ריצות בין לימודים-בתי־דפוס-ארטא-עבודה. את/ה מתעלה על עצמך משבוע לשבוע במחשבות על לפחות חמישה קונספטים חדשים (ורצוי שיהיו יצירתיים ומבריקים ויפים כמובן) ומדביק/ה פוסטר על קרטון ביצוע בשלוש בלילה. סיימת את התואר? מגניב, עכשיו את/ה עובר/ת לתל־אביב. אחרי חיפושי דירה מתישים את/ה סוף־סוף מוצא/ת עבודה בעיצוב בהיי־טק או במשרד מיתוג קטן ומתוק שעושה דברים מאוד יפים. אולי גם תמצא/י את עצמך במשרד פרסום גדול שלא שבו הכי נחמדים אליך אבל המשכורות מאוד כן. ואולי בכלל תגמור/י בבית הפקה קטן. כל אחד/ת וההעדפות שלו/ה, כאשר מעל הכל חולשת הנחיצות לחיות את החלום בגדול.

יעל אופיר

יעל אופיר בפתיחת התערוכה ׳יוצאות מהשורה׳

אבל מה עושה מי שלא גר/ה בתל־אביב? את/ה רוצה לעבוד? זה שם. את/ה רוצה להכיר מעצבים ומשרדים ולעשות נטוורקינג? שם. אולי את/ה רוצה להפיץ את הבשורה שלך לעולם ולהשתתף בתערוכות בשבוע האיור? גם זה שם. תל־אביב היא מעוז העיצוב בארץ. כמובן שזה לא מפתיע בהתחשב בכך שהיא אֵם כל המעוזים.
 אבל במקומות שונים יש תנאיי גידול שונים וצרכים שונים – בין אם זה נוף, השראות, תרבות מקומית, צפיפות או רוגע שיכולים לפתח יצירה באופן שונה וייחודי למקום.

אני למדתי בויצו חיפה, לכן כשסיימתי את התואר עמדתי מול בעיה. העיר נתנה לי המון לאורך הלימודים, התאהבתי בה ורציתי להישאר ולעצב בה, לייפות את העסקים והרחובות, לקבל השראה מהנוף, ההיסטוריה והאומנות המקומית ברחובות. אבל הבעיה היא שאין ממש איפה לעבוד בעיצוב בחיפה. המקום האינטואיטיבי שלי היה ללכת לכיוון העצמאי, וזה גם מה שנתן לי את האופציה להישאר בעיר ועדיין לעבוד בעיצוב. אבל משהו לא הסתדר. סירבתי להאמין שבמטרופולין בסדר הגודל הזה אין משרד מיתוג אחד שמכבד את עצמו.

את ארז שמח (EREZOO) הכרתי במהלך הלימודים. הוא למד שנה מעליי בויצו וכשסיימתי ללמוד הוא כבר היה עצמאי. נפגשנו מידי כמה ימים בבית הקפה הפינתי שהיווה את המשרד היומי שלו. באחת הפעמים הוא סיפר לי שיש לו ולעוד חברה, מיכל נר־דוד, רעיון לשכור חלל שיהיה מקום למעצבים עצמאים חיפאים לעבוד בו. הרעיון הראשוני היה פשוט שנוכל לצאת מהבית, לעבוד ממקום מסודר, להתייעץ על הצעות מחיר ולהעביר עבודות אחד לשניה – אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים יותר מזה. הבנו שיש לנו כאן בעיה בחיפה ואנחנו צריכים אחת את השני כדי להתקדם ולהצליח במקצוע. אין הרבה מודעות לתחום העיצוב בחיפה, לא מצד הקהל ולא מצד העירייה. אין לנו מקום להציג בו את מרכולתינו, להיפגש, לעבוד או להכיר מעצבים נוספים ולהתערבב.

אז הקמנו את קולקטיב סירה.

״רצינו לצאת מהבית, לעבוד ממקום מסודר, להתייעץ על הצעות מחיר ולהעביר עבודות אחד לשניה – אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים יותר מזה״

החלטנו שאנחנו רוצים לשנות את המציאות הזו. בנוסף לכך שכל אחד מאיתנו בעל עסק עצמאי בתחום העיצוב, בחרנו לעבוד ביחד מתוך מטרה משותפת – להנכיח את חיפה כמטרופולין עיצובי. לייצר את המציאות שהיינו רוצים לחיות בחיפה מהסיבה הפשוטה והאינדבדואליסטית ביותר – מתוך הרצון להראות ולהיראות, הרצון להקשיב ולהישמע. אז פשוט עשינו את זה כי הבנו שאם לא אנחנו, מי לנו.

אז מה אנחנו עושים בתכלס?

מייצרים פעילות עיצובית בחיפה

אחד הדברים שהכי חסרים בחיפה זה אירועי תרבות, תוכן ותערוכות עיצוב, שמעבר לערך התרבותי שהן מייצרים – בכוחם לייצר הזדמנויות עבור יוצרים חיפאים כמו חשיפה, במה ואפילו כסף, שמשום מה נהיה מילה גסה בהקשר של אמנות ויצירה. האירוע הראשון שלנו תוכנן כתערוכת מכירה גדולה בלובי של בניין חדש וריק בשוק הפשפשים עם עשרות חברים, אמני פרינטים ויוצרים חיפאים שישתתפו – עיצוב איכותי ומפגש תרבות. אבל הקורונה הגיעה וכל השאר היסטוריה. אז התחלנו לייצר תוכן ברשת. הפקנו את Cabin וקצת אחר־כך את Sail – פסטיבלים עם תוכן שקשור לעיצוב, להשראה, מפגשים שבועיים על איך להיות עסק עצמאי, ראיונות עם מעצבים ומאיירים שעובדים בתחום ועוד. הבנו שאנשים צמאים לידע הזה, מה שהוביל אותנו לעשות את הדבר הבא.

נותנים מענה ותמיכה למעצבים עצמאים

חלל העבודה של ה׳סירה׳

אתם זוכרים איך זה לסיים את התואר. אתה לא ממש יודע מי אתה ומה אתה, מה התחום שלך ומה הייחוד שלך. לכן פתחנו את תוכנית ׳קרוז׳ שמלווה מעצבים צעירים אחרי התואר. בקרוז מתמקדים באפיון המעצב שאני – מורידים את הפאניקה, מתעסקים בבידול, מיתוק וייחוד, בניית תיק עבודות ועוד – במטרה שהבוגרים הבאים של ויצו לא יהיו חייבים לברוח לתל־אביב.

בנוסף, החלל המשותף שפתחנו ממש לאחרונה בסירקין 21 גם בעיר בא לענות על צורך של מקום לעבוד בו. אבל זו לא רק הפיזיות – כל אחד מאיתנו רוצה לגדול ולהתפתח, להתייעץ, לתת יד. כך שבכל יום שלישי יש לנו את מפגש סירה שבו אנחנו מספרים על מה מדברים על עבודות, משתפים בקשיים ומעבירים סדנאות אחד לשניה.

כשסיימתי את התואר שלחתי איורים לתערוכות ב׳אאוטליין׳ ובשבוע האיור, אבל לא הייתי נוסעת לפתיחות כי זה היה רחוק ממני. רציתי להציג בחיפה ולא היה לי איפה. הווקאום הזה גרם לנו לרצות לייצר, לרצות להציג, וכשהקורונה קצת חלפה התעורר בנו הלחץ להפיק תערוכה. וכך, תוך שבועיים, נולדה לה תערוכת ׳עיר נמל׳ - תערוכת איור שכולה שיר אהבה לעיר חיפה. הייתה לנו מגבלה של 20 אנשים במקום סגור, אבל ידענו שאנשים צמאים לצאת מהבתים ולראות קצת דברים יפים בעיניים אז החלטנו לפצל את התערוכה למספר מקומות. ארז דיבר עם שלושה בעלי עסקים, זיו ובלה דיברו עם שבעה־עשר חברים מאיירים, מיכל דאגה להפקה, טל פוגל (טלוש) דאגה להשקה ואני עיצבתי את התערוכה, מה שנתן לי את החופש לעצב מהלב.

חברי הקולקטיב

חברי קולקטיב סירה: טל פוגל (טלוש), בלה פוטשבוצקי, ארז שמח (ארזו), מיכל נר־דוד, זיו שמח (זיוינק) ויעל אופיר (ה.יעל)

״בחרנו לעבוד ביחד מתוך מטרה משותפת – להנכיח את חיפה כמטרופולין עיצובי. לייצר את המציאות שהיינו רוצים לחיות בה מתוך הרצון להראות ולהיראות, להקשיב ולהישמע״

בערב הפתיחה עמדתי שם ודיברתי על זה שיש כל כך הרבה אומנות בחיפה, אבל אין לה את הספוטלייט שמגיע לה ותוך כדי הלב שלי התפוצץ לראות כשמאתיים איש שהסתובבו לאורך הרחוב שאני גרה בו, שתו יין בבית קפה האהוב עליי, קנו איור של מאיירת שלמדה איתי בויצו ובמקום מסוים – נהיו חלק מהקהילה של סירה. ובזה טמון הכוח של קבוצה, של קהילה: לעשות ביחד מתוך מטרה משותפת וצורך משותפים.

בתור מעצבים אנחנו הרבה פעמים יושבים פשוט לבד מול המחשב שלנו, מול הפיקסל, מזיזים ימינה-שמאלה, מגדילים בפונקט, מקטינים בשניים. לפעמים חסר רק אדם אחד שיגיד את דעתו, שייתן פרשנות טרייה, שיוציא אותנו מהמנהרה.
 הרי בסוף אנחנו מעצבים כדי להעביר מסרים, כדי להגיד משהו, אולי אפילו כדי לשנות משהו. אנחנו מעצבים כי אנחנו אנשים חושבים, אנחנו אנשים יוצרים ואנשים יוצרים יכולים לייצר לעצמם את המציאות שהם חולמים. הם רק צריכים מישהו שיעוף איתם ביחד.

 



3 תגובות

01
מימי אופיר

יעל, מרגשת,איזה חלוציות, ראשוניות ואומץ ותעוזה נדרשים כדי ליצור מציאות חדשה. הטוהר והניקיון נישקפים מדברייך. הכתבה ממוקדת ומשקפת את רוח היצירה שבה אתם עובדים בסירה. מקווה שתסחפו אחריכם גם את הרשויות. את בעלי ההון שידעו גם לגעת בלבבות האנושים ולא רק בכיסים של התושבים. הלוואי ומהטוהר הזה תיוולד תקווה חדשה לחיפה כמקום להתפתחות ויצירה.