7 כרזות נוסטלגיות ליום העצמאות

בעבר לא התעניינתי בחגיגות ימי־העצמאות. במקום לחגוג, הייתי מעלה תהיות על המצב שבו אנו נמצאים. אין ספק שהבעיות שלנו רבות, וגם החג עצמו קשור באלמנטים כוחניים רבים ובצימוד בעייתי ליום הזיכרון. יש לא מעט דברים שצריך לבדוק, להגדיר מחדש, ולשנות כך שיתאימו לזמנים המשתנים. שיחה שהיתה לי עם חבר לאחרונה גרמה לי לראות את יום העצמאות באור חדש:

כרזת יום העצמאות צריכה להביע את הקשר בין האזרח ובין מדינתו כדי שהחג יעורר באנשים, תחושה של גאווה ושל שמחה בהישגים ויצירה, שהושגו בכוחות משותפים

רובנו בוחרים לחיות בישראל מתוך תחושת אהבה למה שקורה כאן, גם אם אנו מזהים פגמים בתהליך. אני למשל מאוד אוהב את התפתחות התרבות העברית ואת תרומתו של ציבור היוצרים לחלק זה. הרי לכולנו יש ביקורת על המדינה, על הממשלה, על הפוליטיקה ועל החברה הישראלית. הביקורת היא דבר טבעי, נכון ונחוץ ל"זרימת הדם" במדינה ובחברה דמוקרטית. עם זאת, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחרוג מאלה ביום אחד בשנה: לשמוח על הדברים הטובים שהצלחנו להשיג כחברה, להכיר תודה לכל אלה שעזרו לנו להגיע להישגים הטובים, והכי חשוב: להביע תקווה, לבחון ולנסות לחבר הגדרות משלנו לעתיד טוב יותר, ואולי אפילו להציע חזון חדש.

אחד מסמלי היום החגיגי הזה מאז קום המדינה, היא כרזת יום העצמאות. זהו מוסד גרפי ישראלי שמדגיש אחת לשנה את כל מה שטוב, מעורר השראה ומרומם רוח במדינת היהודים. בשנים האחרונות סמל זה נדחק לקרן פינה לטובת ספרי קצף מסוגים שונים וקשתות מאירות בצבעי הדגל הלאומי. אך אנו בחרנו לחזור בנימה נוסטלגית מסוימת לכרזות של פעם, לזקק מהם את העקרונות שמילאו את הרוח הקריאטבית עת ישבו המעצבים ליצור את הכרזות ולהגישם לכם כהצעת עבודה.

כפי שכתב רודי (דויטש) דיין על עיצוב כרזת העצמאות:

"כרזת יום העצמאות צריכה להביע את הקשר בין האזרח ובין מדינתו [...] כדי שהחג יעורר באנשים, [...] תחושה של גאווה ושל שמחה בהישגים ויצירה, שהושגו בכוחות משותפים, ולעורר כל אחד ואחד ליטול חלק בחג זה, [...] הכרזה צריכה להכיל בתוכה רעיון פורה ומעודד [...] "

לצורך כך נציג כאן כרזות עצמאות מן העבר, שאולי יוכלו ללמד את כולנו משהו על תהליך של יצירה בהקשר לאומי. ויתרתי באופן מודע על כרזות המחאה שנוצרו כתגובה ליום העצמאות, בעיקר בגלל שאני מאמין שמחאה היא לא צורת התיקון היחידה שנמצאת בארסנל הכלים שלנו כמעצבים.

יופי בגיוון

בשנים האחרונות אנחנו עדים להתעניינות רבה בעושר הזהויות המרכיבות את החברה הישראלית: מזרחים, אשכנזים, הדורות הצעירים, הנשים, הקהילה הלהטב"ית, חרדים, ערבים, מתנחלים, עולי ברית המועצות ואתיופיה. כרזת יום העצמאות מאפשרת לנו להגדיר מחדש מהי החברה הישראלית, ולהכניס לתוכה קהלים שעד כה הודרו ממנה. דרך אחת ולגיטימית היא המחאה, ודרך אחרת היא לקחת את האיכויות שבחברה מסוימת, לפתח ולהבליט אותן, כך שהכרזה הופכת ל"מתנה" מאותו מגזר המיוצג בכרזה, לחברה הישראלית בכללותה.

הכרזה שעיצב רן ציזר בשנת 1966, עושה שימוש במוטיב החמסה המעוצבת כיד, בתנוחה שמזכירה את ״ברכת הכהנים״, ובכך משלבת אלמנט יהודי־מזרחי וגם ערבי (החמסה מסמלת את ידה של פאטמה, בתו של מוחמד נביא האסלאם. חמש האצבעות בה מסמלות את חמשת עמודי האסלאם). שימוש כזה בכרזת עצמאות עזר להפוך את החמסה ״לסמל לאומי ודימוי מרכזי של רב־תרבותיות ישראלית״, כפי שכתב ד״ר חיים גרוסמן. הכיתוב ״חי לישראל״ משלב בין הגימטריה (המייצגת את גיל המדינה באותה שנה) לטיפוגרפיה מעוטרת בהשראת כתב אשכנזי, מה שנותן לו תחושה מסורתית.

תקווה לשלום

כן, זה עדיין רלוונטי וחשוב. שלום זו לא איזו מילה ששייכת לשנות התשעים, או לצד השמאלי של המפה הפוליטית - זוהי תקווה אמיתית של רוב האזרחים במדינת ישראל. למעשה, תופתעו לגלות שהתקווה הזו מופיעה בכרזות עוד מתחילת שנות ה־60, בעוד שכלי נשק לא מופיעים בכרזות העצמאות (הדבר הכי קרוב לזה הייתה הקסדה הצבאית אותה הפך המעצב עמרם פרת לאגרטל פרחים בכרזה של 1965).

רק כדי להראות ששלום הוא לא בהכרח יונה, בחרתי להציג את הכרזה המפורסמת הזו של דוד טרטקובר (ל׳ בגימטריה מייצגת את המספר 30), הצליחה לחבר באופן יפה בין המשמעויות הנשגבות והנצחיות של השלום ועצמאות המדינה.

סמלים ישנים בשימוש מחודש

לצערי, בשנים האחרונות הפכה כרזת העצמאות מאקט אזרחי לתעמולה עבשה, אולי מכיוון שמי שבוחרים את הכרזות, ולאחרונה גם מעצבים אותם, הם גופים פוליטים (כמו ״מרכז ההסברה״). כרזות עצמאות רבות הפכו למשעממות או למקושקשות ומפוצצות באלמנטים נדושים. אוכל לסכם זאת כך - כדאי לזכור שזהו איננו ספר, אלא כרזה.

אך לא הטרחתי אתכם לכאן בכדי לדבר על הבעיות (בשביל זה נותרו עוד 364 ימים בשנה), אלא כאמור להתוות כיון לדרך טובה יותר. ולכן אחד מהאלמנטים החסרים הדרושים לנו הוא לחזור לאיכויות הבסיסיות של העיצוב והפרסום - רעיון יצירתי טוב שנובע מתוך תובנה טובה וביצוע מדויק.

מי שיחקור את כרזות העצמאות השונות לאורך השנים, יתקל בוודאי בסמלים מוכרים כגון המנורה, דגל ישראל, הכותל, וכו' כמו שניתן לראות בבול שעוצב לעשור למדינה לעיל. האינסטינקט הראשוני שלנו כמעצבים הוא לוותר על הייצוגים האלו, מכיוון שהם יכולים להיראות לנו נדושים. אבל במקום לוותר עליהם, אפשר לעשות בהם שימוש חכם, ולא רק כדי לחזק את הרעיונות הישנים. אנחנו יכולים לשלב אותם עם תכנים שרלוונטיים לנו וזמננו, על מנת להביע את הקשר השורשי בין הישן והחדש, ובכך לתת לרעיונות החדשים תוקף אמיתי. בכרזה שעיצב עמית יעקוביצקי בשנת 2005, אפשר לראות שילוב טוב ופשוט של המגן דוד בסמל הלב, כביטוי לשאיפה לקירוב לבבות.

שמחה מתפרצת

יום העצמאות הוא החג הלאומי, וככזה הוא יכול להיות תירוץ ליצור משהו שמח, כמו בהצעה לכרזה שעיצבה עפרה ברכיהו־קסטנר, סטודנטית בבצלאל, בשנת 1959 (הכרזה לא נבחרה). זה המקום שבו שמחה ילדותית וזיקוקי די־נור יעבדו נהדר עם חלון בצורת שנתה ה־11 של ישראל.

איחוי פערים ושסעים חברתיים

בדומה לסעיף הראשון, אני חושב שכרזת יום העצמאות צריכה להביע לא רק את היופי של המגזרים השונים, אלא גם את התקווה לאחידות ביניהם.

כרזת יום העצמאות צריכה להביע את היופי של המגזרים השונים בישראל, וגם את התקווה לאחידות ביניהם

כך עיצב יגאל חזן ביחד עם המאייר גל שקדי את הכרזה המשעשעת הזו, שמשלבת ייצוגים שונים של מגזרים (קיבוצניק, חיילת, אתיופי, ועוד?) בתוך בובת ״מטריושקה״, עם הכיתוב ״עֲרֵבִים זֶה לזֶה״. הביטוי שונה קצת מן הביטוי המקורי של חז״ל ״עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה״ (שמשמעותו העיקרית היא שכל יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של חברו). המסר המחודש הוא בעל אופי חילוני־לאומי העוסק בערבות האזרחית ההדדית של תושבי הארץ.

טכניקה לא שגרתית

גם כאן בתחום הטכניקה ואמצעי היצירה, אפשר לחדש באופן משמעותי, אם ננסה לבחור בכלים השונים מכלי העיצוב אליהם אנחנו רגילים. מקרה מעניין הוא ״הכרזות הרקומות״ (לפי טרטקובר, תמונות באדיבות בית מכירות ״קדם״) שעיצב קופל גורבין, מעצב גרפי ואמן שטיחי קיר.

בארכיון המדינה תוכלו לראות את ההצעות השונות ששלחו מאות משתתפים לאורך שנות המדינה, וכאן את הכרזות שנבחרו בסופו של דבר. שיהיה לכולנו יום עצמאות שמח ויצירתי!