האוריינטליזם של רבן ואיורי שיר השירים

בתחילת המאה העשרים עוצבו פוסטרים תיירותיים רבים שפנו לקהל המערבי המבוסס. הפוסטרים ״ציירו״ את המזרח ב״צבעים״ האוריינטליסטיים, והציעו לתייר האירופאי להכנס להרפתקאת אלף לילה ולילה, שהקשר בינה לבין מציאות החיים באותם מקומות הוא לעיתים תלוש.

אוריינטליזם

האוריינטליזם מוגדר כייצוג מערבי של המזרח, ועל־פי רוב הייצוג הזה נחשב למתנשא. המזרח מזוהה בעיני המערבי עם תכונות מסוימות כמו עודף, קיצוניות, פנטזיה, ארוטיקה, הרפתקנות, ויִצְרִיּוּת. הדמויות הלא מערביות מוצגות כמוקצנות: חלשות ונאיביות מצד אחד, ומופקרות או אכזריות מצד שני. התכונות האלה מאפשרות למערבי ליצור בבואה לעצמו, המאפשרת לו להשליך עליה את כל תכונותיו הלא רצויות, ולמשטר את עצמו ואת האחר לפי האידיאולוגיה המערבית הרצויה. השלכה דומה אפשר למצוא באופן שבו התייחסו חלק מהאירופאים הנוצרים והמודרניים לעם היהודי כאוסף אנשים יצריים, חמדנים ומפלצתיים במיניותם. בהקשר הזה סומנה המילה ״אקזוטי״ כמעין תיאור אוריינטליסטי הלוקה בבורות של ה״אחר״.

אבל לפני שנתחיל לנתח את העולם לפי נוסחא אחת ולהוקיע את אמנותם של רבן וגור־אריה כביטוי של תופעה זו (באופן שאקדמאים כיום כל כך ששים לבטא), רצוי להבין את הקונטקסט הייחודי של אמני ״בצלאל״ בירושלים. בניגוד למבט המערבי התיירותי והמזדמן, המבט הבצלאלי נובע מתוך החלטה מודעת של אמנים יהודיים לחיות במזרח התיכון למרות הקשיים, ולהיות מושפעים מן האנשים והמרחב שסביבם. מן הסתם זוהי אינה נקודת המבט הערבית, ואינה נקודת המבט היחידה מאותה תקופה. אולי בעתיד נלמד על ״בצלאל״ ערבי. אבל בהקשר הזה נותר ה״אוריינטליזם״ הבצלאלי כניסיון ייחודי להשתלבות יהודים במזרח.

רבן (וגור־אריה, ורבים מתלמידי בצלאל) פיתח מה שניתן לכנות "אוריינטליזם עברי", שאינו שולל את המזרח, אלא מנסה לחקות ולהוקיר את שילוב סגנון החיים של האוכלוסיה המקומית עם סגנון החיים האירופאי. עם זאת, רצוי לציין כי גם הנוף המזרחי המופיע ביצירותיהם אינו מופיע כהוויתו. זוהי איננה ארץ־ישראל מוכת הבצורת והביצות, שדרכיה שרצו שודדים. כאן לא יופיע המתח הרותח בין הציבור הערבי והיהודי שיתפרץ במאורעות תרפ"ט (1929). זהו נוף אוטופי, המנסה לשכנע את היהודים שלא עלו ואת אלה שכן עלו, להאמין בחזון הציוני ולבנות מחדש את ארץ חמדת האבות.

כרזת Come to Palestine, לקידום התיירות לארץ־ישראל בהיותה תחת השלטון המנדטורי, מאת זאב רבן, בצלאל ירושלם. בית הדפוס 'שולץ' פראג, ציכוסלובקיה. 63.5x99 ס"מ, ליתוגרפיה. מקור: אתר בידספיריט.

בואו לפלסטינה

הכרזה "בואו לפלסטינה" משנת 1929 עוצבה ברוח ובסגנון אוריינטליסטי מובהק. מטרתה לעודד תיירות בארץ לנתינים היהודים והנוצרים החיים תחת המנדט הבריטי. ראשית, המבט של הצופה פוגש את עץ התמר הבודד וסנסיניו (האשכול שעליו תלויים הפירות) הכבדים, המובילים את העין למטה אל הציטוט המובלט מתוך "שיר השירים" פרק ב': "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ." (ה"תור" תורגם ל"Turtle", קיצור של European turtle dove).

אנחנו יורדים אל הכיתוב Come to Palestine, ומיד העין חוזרת למעלה כדי להתמקד בפרטים ובמסגרת המעוטרת כאלמנט אדריכלי כמעט תיאטרלי, שמזכיר גם את המסגרות שצייר רבן ל"שיר השירים". המסגרת כוללת קשת מזרחית, עמודי אבן (פילאסטר) בסגנון לא ידוע, חומה בסגנון ירושלמי, ומדליונים עם תמונות מירושלים.

בואו ליפן

קצושיקה הוקוסאי, "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה". הדפס עץ, דיו על נייר. 1830 לערך. מקור: מוזיאון המטרופוליטן לאמנות.

בתוך המסגרת מצוי איור שופע המזכיר את סגנון ההדפסים היפניים מן המאה ה־19, כמו הדפסי העץ של קצושיקה הוקוסאי שאולי מוכר לכם מההדפס "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה". אנחנו רואים תמונה פסטורלית הצופה לכנרת ממבט מרוחק מלמעלה. המישורים מופרדים אחד מהשני בקו דקיק. מתחת לעץ (השקדיה?) פורח שמזכיר את עצי הדובדבן של הסאקורה, אפשר לראות רועה עיזים "תנ"כי" עטוי כתונת פסים ומקל רועים. לידו אישה ישובה על מרבד דשא ליד מעיין מפעפע, ועל ירכיה נח טלה רך (האם הרועה הוא מאהבה של הדמות ״שולמית״ מ״שיר השירים״?) ברקע מופיעים בתיה העתיקים של טבריה, וסירה בודדת משייטת לה במימי הכינרת. באופק נח בדד הר החרמון בשלווה סטואית המהדהד את הר פוג'י של הוקוסאי.

חוקר האמנות גדעון עפרת מספר שרבן רצה להדפיס את הכרזה כגליון שלם בליתוגרפיה (דפוס אבן) בשפע גוונים ולהבליט את המדליונים, הפסוק, ושם החברה בדיו זהב. עם זאת, האמצעים של "דפוס גרפיקה" שבבעלותו אפשרו רק הדפסת כרזות קטנות, והוא נאלץ לשלוח אותה לדפוס "שולץ" בפראג.

אלף־בית, הציורים מאת זאב רבן, החרוזים מאת לוין קיפניס, בצלאל-ירושלים. הוצאת הספר ברלין, 1923. מקור: אסופה מכירות פומביות, אתר בידספיריט.

רבן מעצב הספרים

תחיית איור כתבי־היד בבית הספר בצלאל בראשית המאה ה־20 כנראה הושפעה מתנועת ״האמנויות והאומנויות״ (ארטס אנד קרפטס) האנגלית של ויליאם מוריס, שפרסם ספרים עם איורים מפרי עטו של וולטר קריין בהוצאת ״קלמסקוט״. השפעה נוספת הגיעה מן המאייר אדמון דולאק שאייר יצירות של סופרים סימבוליסטים וטקסטים כמו ״סיפורי אלף לילה״ ב־1907.

בתחילת דרכו כמעצב התמסר רבן לאיור התנ״ך וסיפורי האגדה, ועם הזמן הפך האיור לעוד אחד מתחומי מומחיותו שבהם שלח ידו. אם חושבים על עבודת האמן כמחקר מתמשך, ראינו כיצד עץ התמר הבודד מופיע ביצירותיו הקודמות של רבן, ויחזור על עצמו גם בספריו ובאריחי הקרמיקה שיעצבו רבן וגור־אריה ל"בית הספר העירוני״ בתל־אביב. אפשר לציין שהמסגרת הדקורטיבית-אדריכלית-תיאטרלית שראינו בלוח השנה שעיצב לקק"ל, חוזרת על עצמה בעבודותיו של רבן: היא מופיעה בכרזת Come To Palestine (שאסקר בחלק הבא) מ־1929, ובכריכת ספר ה-אלף בית של רבן ולוין קיפניס מ־1923. הספר עוצב על מנת ללמד ילדים בציורים ובחרוזים. בכל עמוד צוירה חיה או חפץ ששמם מתחיל באות מן האלפבית. האות העברית הגדולה מודפסת בזהב, ומוקפת בדוגמא חוזרת מאותה האות.

"מעשה העז" מאת ש"י עגנון. צייר זאב רבן. הוצאת "הגנה", ירושלים, תרפ"ה (1925). מקור: התמונה באדיבות קדם מכירות פומביות.

חידושים בתהליך הדפוס החל משנת 1905 אפשרו לאמן להדפיס את יצירתו באופן מדויק ללא צורך לצייר קוי מתאר שחורים סביב אזורי הצבע על מנת לכסות על טעויות ההדפסה. כתוצאה מכך הפך האיור של דולאק ורבן לנאמן יותר למקור, בין אם צויר בצבעי מים או גואש, כפי שנראה ב״שיר השירים״ בהמשך. בנוסף, פלטת הצבעים שלהם הפכה להיות רוויה יותר, דוגמה לכך אפשר למצוא באיוריו של רבן לסיפורו של ש״י עגנון ״מעשה העז״ משנת 1914 (שעדיין צויר עם קו המתאר).

״שיר השירים״

שיר השירים, צייר זאב רבן, "בצלאל", ירושלים. הוצאת "שולמית", ירושלים (תשט"ו, 1955). התמונה באדיבות ״קדם מכירות פומביות״.

על יצירת הספר ״שיר השירים״ עמל רבן במשך כ־7 שנים בין השנים 1911–1918 (עוד בהיותו בפולין), וכך נוצר מסמך מרתק בסגנון ייחודי מערבי-מזרחי המשתנה וכך גם מעיד על השתנות יוצרו.
נראה שלרבן היתה תשוקה אמיתית לעזור למיתוסים היהודים לקרום עור וגידים. היכרותו הראשונית עם הלבוש האוריינטליסטי של ״הדמות המזרחית״ הגיעה לו במהלך סיאנס שבו הוא שימש כמדיום. אך ניתן להתחקות על תהליך אימוץ המזרח הקרוב של רבן באיורי ״שיר השירים״. האיורים מציגים שלבי מעבר מדמויות אירופאיות לדמות התימני הכחוש בעל הפנים המוארכות והלחיים החלולות. דיוקן המלך מציג אותו כדמות אשורית מזדקנת, כנראה בהשפעתו של ליליין, ובאיור אחר צייר שני גברים לבושי עבאייה וגבר בעל מראה תימני עם פאות ולבוש מסורתי.

״בצלאל״ סיפק תעסוקה למשפחות רבות ממוצא תימני שעלו ב־1880 ובעלייה השניה (1904–1914). אותם עולים מצאו את פרנסתם בבצלאל כפועלים (אך לא כמעצבים) בצורפות, בסתתות ובאריגת שטיחים, וכדוגמנים מועדפים בשיעורי הציור והרישום.
ייתכן שהמיזוג שבין התימני והערבי נראה לנו היום מעט מזלזל או חוטא בהכללה. אבל יש לזכור שרבן שם אותם בחזית הציור כמודל להערצה. הוא עשה שימוש בטיפוסים, תלבושות, וסיפורים מן התרבויות השונות של המזרח התיכון כדי להתאים אותם לשאיפות האישיות והקולקטיביות של העם היהודי בציון. בציורים ל"שיר השירים" מנסה רבן להשלים את החלקים החסרים שבין המודרני למקורותיו הקדמונים. ללא עדויות גרפיות לימי התנ"ך, גיבוריו של רבן מתעטפים בלבוש שנראה כמו תחפושת אוריינטליסטית - גלימה מזרחית, טורבן על הראש, וזקן אשורי המעטר את פני שלמה המלך - מחבר "שיר השירים" המנגן לאהובתו, השולמית. עבודתו של רבן מנסה ליצור תמונה אבודה של הוד מלכותיות כנענית המתרפקת על אופנת הארט נובו שהשפיעה עליו, ועל ה"ארוס" - התשוקות המיניות המחלחלות באותה תקופה דרך עבודותיהם של אמני "בצלאל" וכתיבתו של בוריס ש"ץ.

״מצאוני השומרים הסובבים בעיר״. שיר השירים, צייר זאב רבן, בצלאל, ירושלים. הוצאת "שיר השירים", ירושלים, תר"ץ (1930). מקור: Winner's Auction

בדומה לכרזת Come to Palestine שיעצב רבן מאוחר יותר, כל האיורים ב״שיר השירים״ מופיעים בתוך מסגרות מאוירות. מסגרות אלה מדמות תפאורה אדריכלית-תיאטרלית בסגנון שהמציא רבן בעצמו, המורכב מן ההשפעות השונות שלו: טכניקות אומנות מהמזרח התיכון (פיליגרן, עבודת נחושת דמשקאית, שטיחים ומיניאטורות פרסיים), צורות אמנות ערביות (אורנמנטיקה של כתב, מבנים ארכיטקטוניים מזרחיים כצורת מיסגור וכו'). השפעות אפשרויות נוספות יכולות להגיע מהקשר מערבי-יהודי; עמודים ממסגרים ואיורים המקיפים את הטקסט מוכרים גם ממסורת של כתובות וספרי־קודש יהודים עתיקים כמו מגילת־אסתר איטלקית מסוף המאה ה־17 שהיתה מצויה בבית הנכות בצלאל, והגדת פראג 1526. את הספר אייר רבן בטכניקת צבעי מים על נייר, והוא הצליח לחקות אפקטים של אבן, עור, מוזאיקה וויטראז׳. את הטקסטים כתב לא כקליגרפיה אלא כציור שמדמה אותיות חקוקות השקועות או מובלטות באבן.

על אמנים ומבקריהם

הספר יצא לאור בשנת 1923, ולא ידוע איך התקבל בציבור, פרט לביקורתו של אחד ממבקריו החריפים - המבקר הספרותי והסופר אביגדור המאירי שעלה לארץ בשנת 1921. הביקורת שלו על ״שיר השירים״ מוקיעה את האיורים של רבן כ״דקדנטיים״, ואת עבודתו הסימבוליסטית כמנוגדת לסגנונו של ש״ץ. אך נראה שהביקורת לא האטה את שצף יצירתו. רבן אייר ספרים נוספים הקשורים ליהדות, כמו את סיפורי המקרא, מגילת אסתר, מגילת רות, ספר איוב, והגדה של פסח שלצורך הכנתה שהה כחודש במצרים, אך לא יצאה לאור.

בחלק הבא של סדרת הכתבות אעסוק בפרויקט משמעותי שבו שיתפו פעולה רבן וגור־אריה - בניין ימק"א בירושלים.