מסוף שירות עצמי בתחנת דלק בדרך נמיר. צילום: תומר ליכטש
זהו ממשק טלאים, היברידי ומוטנטי, שנוצר בדרך אגב, ולאורך זמן לא רצוף. כל הבחירות בממשק הזה - עיצוביות, טכניות ותוכניות - שגויות - ואף תמוהות. אולי לא ״בחירות״ מרכיבות את הממשק הזה, אלא רק סדרה של החלטות מרוחקות. העקרון האלגוריתמי פשוט: בסך הכל צריך שכל בנאדם בשרשרת יחליט החלטה אחת בלבד (ממנהל החברה ועד למנהל התחנה), וממשקים כאלה פשוט קורים מעצמם. אם המסוף הזה עבר איזשהו תהליך בדיקת־מוצר או ביקורת־איכות - הצליח הממשק הזה לחמוק דרך כל המחלקות. ההזנחה הזו אינה נובעת מחוסר אכפתיות - אלא באופן מוזר מאוסף מקרי של יוזמות קטנות ולכאורה חיוביות בתהליך שבו כל אחד עושה משהו שמישהו אחר היה צריך לעשות במקומו: המתכנת בוחר את האות (אריאל), מנהל התחנה בוחר גם אות, אבל האות הכי רחוקה מברירת המחדל (גוטמן יד-ברש), מנהל הרכש מחליט על צבע הרקע ("כחול שיהיה כחול, אבל 15% ליחידה זה 15% ליחידה"). אלה יוזמות קטנות ופאסיביות המונעות מכוח האינרציה ואינן בהכרח מודעות לעצמן, אך בשרשרת האירועים שהובילו ליצירת הסיטואציה הממשקית הזו - הן בהחלט משחקות תפקיד משמעותי.
השם אוהב אותך, בפונט גוטמן יד-ברש. צילום: תומר ליכטש
הבחירה ב־"גוטמן יד-ברש", למשל, היא סימפטומטית. זוהי אות פופולרית במובן הרע של המלה - היא נוסטלגית ומשומשת, חסרת סיכוי וכריזמה, חברית מדי ומתנחמדת ובה בעת מלעיגה על מושאיה. זוהי אות שכיחה בקרב מסרים שטוחים כגון שלטים בנוסח ״לא לזרוק ניירות באסלה״ ו-״היום מנקים את המקרר״, ״לחתונה של ערד ויעל״ או ״השם אוהב אותך״ - תוצרים של מסגרות שבהן הקשר בין המסר לאות אינו נמצא בראש רשימת מטרות הפרויקט (אירונית במיוחד הזליגה של האות הזו לסטיקרים מיסיונריים). האות בשלט הדרכים או במדבקה של קצה קצהו של פלג מתון לא מעניינת אף אחד. אחראי המשמרת בחברת הנקיון לא מקדיש זמן להתפתחויות בעולם הטיפוגרפיה כשהוא מדפיס שלטים ומדבקות לחלוקת בוקר לעובדיו הזמניים.
זוהי יצירה נטושה שנולדה בצל ברירת המחדל ותמות רק בעדכון העסקי הבא או לחלופין עם קץ השימוש במסופי שירות עצמי בתחנות דלק והשמדתם. איש לא יחזור לתקן פה כלום. לא המתכנת. לא איש התוכן. לא המעצב. הם הרי לא קיימים. הנוסח "פייה" ו־"כבציור" יהפוך לשקוף ויתקבע כברירת מחדל חדשה. הדפוס השכיח של העתק/הדבק יעביר את התוכן הזה הלאה, ו״כבציור״ יצוף בחלל האפשרויות הממשקיות למסופי תחנות דלק.
מבעד למסך הנוקשות הביורוקרטית שמולידה ממשקים שכאלה ניתן למפות רגעים אנושיים, נאיביים, שצצו בתהליך: בעל הלשון המליצית שהחליף את "כמו בציור" ל"כבציור" (המפלצתי) או ההחלטה על רשימת פעולות במקום ניסוח של משפט פשוט (שני עניינים לא מהווים רשימה). וכמובן - שלוש הנקודות בצירוף קליפ־ארט שעון־החול שמודבקים בסלוטייפ, סמל לאמפתיה המתודית של המערכת לסבלו של הצרכן שנאלץ להמתין בשעה שהוא חי.
כל התמונה הזו היא שיח של ציוד משרדי: שפה גבוהה ונמוכה מתערבבות במרק אינטראקטיבי דליל, ברירת מחדל טיפוגרפית, נייר וסלוטייפ. אם זה לא היה מסוף בתחנת דלק, כלומר קצה קצהו של מבנה עסקי עוצמתי, כוחני ומזהם, אפשר היה לחשוב לרגע שזה פנזין. אך הדבר הוא גם כך - זהו אקטיביזם, אך במרחב של ברירת מחדל. הממשק הזה אינו חותר תחת עצמו אל המשתמש, אלא מדביק פאצ׳ים על פני השטח. הוא לא מורה על אפשרות חדשה, אלא מתבוסס במרחב האפשרויות הישנות. הנמען האמיתי של הממשק הזה הוא לא העין האנושית - אלא החוזה, סעיף קטן א', הערה לסעיף גדול ב', רשימות תקציב ופוליסת ביטוח שלפיה, אולי, יש לציין לצרכן הדלק לפעול כבציור.
הערה לסיום:
אולי הממשק הטוב שקוף למשתמש, אולי ״הממשק האינטואיטיבי היחידי הוא הפיטמה״, כפי שטען סטיב ג׳ובס. אולי ברירת המחדל היא גאולת המשתמש מן הבחירה. ובאמת, אפשר לדמיין משתמש תינוק. קטן, שובב, טיפש, עושה כבציור, משחק ממושמע. האלה אנו? להטפשה יש מחיר: האבסת המרחב בהוראות מקולקלות, הצעות בלתי אפשריות, עמדות אסתטיות ואינטראקטיביות חסרות פשר - השחפים שמלווים את גלי המידע ששוטפים את חופינו, השחפים שמבשרים את הגל הבא, שבכל פעם מחדש מביא עמו מנת כאוס מן הקרקעית העמוקה של אוקיינוס המידע, חושף את שרצינו לקבור בעולם השקט, וכמו מרסל דושן, אמן אבדן השליטה, מציב אסלה באמצע המוזיאון, באמצע העולם.
***
עוד הערה לסיום (פייסבוק, 12.8.14):
חשבתי על השיר היפה הזה, ״זה משחק, משחק מתוכנן היטב, שלא כמו בחלומות, אתה צריך לנוע, לנוע ומהר״. אני רואה אותך, פייסבוק, צד אותי, מדרבן אותי לפסוע אל תוך מלכודת, להשלים את הפרופיל, לכלוא את דמותי במספרים. כמו פקידת הקישור שמתקשרת אחת לחודשיים כדי לוודא שמספר הטלפון שלי הוא אכן מספר הטלפון שלי ומתעקשת לחזור על המספר הטלפון שלי כדי לוודא שמספר הטלפון שלי הוא אכן מספר הטלפון שלי ואני אומר לה שכן, זה אכן מספר הטלפון שלי, ורק אז היא מתרצה וחודשים ספורים לאחר מכן מתקשרת וחוזר חלילה. פייסבוק יודע עלי משהו. הוא יודע משהו על רמת השרון, משהו על תל־אביב. את לונדון הוא דחף כמו סטודנט לפסיכולוגיה שדוחף שאלה מתודית לשאלון המשעמם שלו שתמיד מלווה בתחינה הבלתי נלאית, ״לא תעזרו לי לסיים את הדוקטורט?״, נודניק, וגם פייסבוק - דוחף את לונדון כי הוא יודע - משהו על תל־אביב, משהו על רמת השרון. אבל מי מהם הוא הנכון? החוט האדום או החוט הכחול? היכן נולדתי? כמו מומחה שקוף לתורת המשחקים הוא מציע לי גם אפשרות של תבוסה: אולי לא נולדת בשום מקום. הקלק כאן אם אינך. דלג, זה גדול עליך, סע. אבל אי אפשר לדלג. קצינת הקישור תתקשר ותשאל: זה מספר הטלפון שלך? השאלון הזה הוא המקום שבו השכבה שמפרידה בין מנגנון המיון וההערכה של בני אדם בידי רובוטים ממומנים כבר דקה ואפשר כבר לראות את המשחק המסוכן הזה ולנוע, לנוע מהר.
