אלף-בית של חוץ לארץ

אין כמו התחושה של הבית כשאתה במרחק של אלפי קילומטרים. להסתובב בעיר זרה מבלי להבין מילה או להכיר אדם ולהרגיש אינקוגניטו לחלוטין. לפתע, מאחת הסמטאות זה תופס אותך לא מוכן – שלט בעברית. זו יכולה להיות כניסה מפוארת לבית כנסת ברובע יהודי העתיק, או מסעדה בכפר נידח בקצה העולם שמזמינה אותך לבוא ולאכול חומוס כמו בישראל.

תוך רגע, כל תחושת הלבדיות נעלמת, לטוב או לרע. האותיות שלנו, שניבטות מהשלט, מזכירות לנו את כל מה שהשארנו מאחור. אפשר כמעט להריח את הבית ומצד שני אי אפשר שלא להכיר בעובדה שאנחנו רחוקים ממנו כל כך.

אנשים עדיין נעצרים לחשוב לרגע כשאני מספרת מאיפה אני. "תל אביב? זה ליד רומניה נכון?" כשמציצים אצלי במחברת אפשר כמעט לשמוע את גלגלי השיניים עובדים כשהם מנסים להבין מה פשר השרבוטים האלו שנכתבים נגד הכיוון ובעיקר לאיזה שפה לשייך אותם.

מעניין אם גם מטיילים מארצות אחרות מרגישים ככה כשהם רחוקים מהבית. סביר להניח שלא. אנגלוסקסים למיניהם בטח לא יזדהו עם התחושה כי השפה הנפוצה שלהם נמצאת בכל פינה, ברורה לכל וחסרת כל עניין. השפה שלנו אולי מעט קשה ומלאת עיצורים גרוניים אבל ויזואלית היא לבטח אחת השפות המסקרנות שקיימות. האותיות, כיוון הכתיבה, העובדה שרק קומץ אנשים יחסית מבינים אותה, תורמים כולם לעננת מסתורין סביב האלף-בית הזה שלנו.

צילום שי צוקר

צילום שי צוקר

צילום שי צוקר

צילום שי צוקר

צילום שי צוקר

צילום שי צוקר



תגובות פייסבוק