האוסף שלי אוסף התקליטים של סחוגי‎

באוסף התקליטים של אחי הקטן תמצאו בין השאר ירושות מהורינו, ואת עזבונותיהם של שכנים אחרים שהניחו את אוספיהם בחדר הזבל

כצפוי, תמצאו באוסף הזה בוני־אמים ואלוויסים, קלאסיקות רוק וקלאסיקות ישראליות שניתן למצוא בכל אוסף תקליטים קטן וצנוע כשלו שמתפצפץ, נוקש, ולוחש חרישית. אלה פחות מעניינים אותי. באופן אישי, אני לא אוהב תקליטים או דיסקים, ואת ההתעסקות המסורבלת שהם מצריכים. זוהי לא רשימה לאספנים, אלא סקירה סלקטיבית של עטיפות שערבו לעיני.

סביר להניח שאם תשאלו את אחי, הוא היה אומר שהוא לא ידע שהוא כזה, שהוא מתכוון למכור את המשעממים מביניהם. הוא היה בוחר תקליטים אחרים לגמרי, כאלה שהוא פָּלָה (או לִקֵּט) בפינצטה בין המדפים לאורך השנים - תקליטים התואמים את טעמו למוזיקה אלקטרונית, לרוק מקומי מתחילת שנות התשעים, ולפיקנטריה ישראלית אבודה.

 

הדבר הראשון שדבק לעיני כשבילגנתי לו את הסדר, היא הגלויה העכואית המזמרת. פעם, כשבגלויה היה חור, היה נהוג לשלוח גלויות מזמרות כשהיו יוצאים לטיול. זו היתה הדרך של חברים שלך לגרום לך לדמם מקנאה בעיניים וגם באוזניים. חלית בשחפת ופספסת טיול שנתי? קח גלויה מזמרת. על גבי ציפוי הכרומו של הגלויה חרוטים חריציו של שיר ארצישראלי נשכח, "כן יאבדו", מפי סולימן וחבורת האש, שלפי הדיווחים היו נוהגין לזמר כלהקת כלבים כנעניים מסביב לקומזיצים של הפלמ"ח בלילות הארוכים.

d האזנה

 


עוד פריט מוזר הוא אריך־הנגן של צדוק סביר עם תזמורת "הד ארצי". תאמינו או לא, סביר היה סלב תל אביבי ואייקון פופ. בחרתי בו כי אני אוהב את הטיפוגרפיה הידנית השמנה ואת תמונת הפרצוף המלווה אותה בשחור לבן צבוע, שגורם לי לחשוד בכך שהקומיקאי מני עוזרי בנה מכונת זמן. העיצוב טובע בכתם בורדו עמוק ברקע, מה שמעודד אותי להסיק שכתם הצבע הוא אחד מן האלמנטים החשובים בעיצוב במאה העשרים. הכתם גרם לפריט לבלוט בעיניים, "to pop!", והטכניקה הזו עובדת עד היום.

d האזנה

 

עוד דוגמה טובה לנוכחות הצבע אפשר למצוא בתקליט "גראציה" מ־1978, של הלייבל היפואי המיתולוגי "קוליפון" של האחים אזולאי. פניה של גראציה מלוות ברקע טורקיז ובטיפוגרפיה השמנה תואמת בעברית ובאנגלית, והיא לבושה בבדים רקומים בשלל צבעים שנראים כמו שילוב בין בגדים בלקניים מסורתיים לאופנה היפית. בשנת 2013 הוציאו חברי הלייבל "פורטונה" את תקליט הדיסקו־רוק הטורקי־ישראלי הזה מחדש, ובכך אפשרו לנו להתענג על תמונות שלא הופיעו בתקליט המקורי. בתקליט המחודש מופיעה תמונה אבודה ומחוייכת מתוך סט הצילומים המקורי, אשר לא הופיעה על התקליט המקורי, ותמונה נוספת של גראציה הצעירה עם נגן הקאנון האגדי של תזמורת קול ישראל בערבית - אברהם סלמאן.

d האזנה

 

חויה צבעונית אחרת אפשר למצוא בבוטלג שערכו יסולא בפח, בוטלג של פסטיבל בוזוקי יווני משנת 1975 (נאמבר וואן). במקור של הלייבל גרקופון, אך כנראה בהדפסה ישראלית יתומה ללא אב ואם. אני מאוד אוהב את ההדפסה בצבעים בודדים (כנראה במקור בהדפס רשת) והשילוב שבין השימוש בתמונה גנרית לבין עיטורים אוריינטליים, המזכירים לי תקליטים מרוקאיים ישנים.

 

ואם אמרנו אוריינטל, שווה להזכיר את "פטה מורגנה", תקליט אהבה למדבר ולאדמה של גרי אקשטיין ומשה לוי. העטיפה הזו שעיצב יעקב בקר הופיעה רק בתקליט, ובתקליטור כבר השתמשו בעיצוב אחר שמשקף את רוח המודרנה של המדיום החדש. יש בעטיפה הזו לטרינג עברי־ערביאי מקסים על רקע חום מבאס, והקדשה אישית "לאבנר מסיגל ואבי" עם "מאלאנטאלאפים של מזל טוב".

d האזנה

 

המשותף לכל התקליטים שסקרתי עד כה היא האווירה האישית והידנית שלהם. "עיניים שלי" של יהודה פוליקר הוא אנטיתזה מושלמת. בעיני, חרף העטיפה, זהו אחד מהתקליטים הישראליים הטובים ביותר, בגלל השילוב בין רוק למוזיקה יוונית מתורגמת. התקליט הפך אצלנו לחלק מטקס השבת בילדותי באייטיז. כשההורים היו קמים משנת הצהריים ביום שישי (פעם היה דבר כזה), אבי היה מנגן את התקליט בקול רם במערכת הסטריאו הישנה בסלון, והפתיחה המונומנטלית של "עיניים שלי" הידהדה בחלל הסלון עם ניחוח נרות השבת שאמי הדליקה. זה האלבום שאני שומע בחדווה עד היום, ועם זאת, לא הבנתי מדוע בחר מעצב העטיפה תמיר להב לצלם את יודה בשחור לבן שמזכיר צילום קלסתרון, עם חולצת אסיר ועם מבט של נידון לתלייה. אפילו הטיפוגרפיה מרמזת שהוא מוכר למשטרה. תמיר אתה רוצה לרמז על משהו?

d האזנה

 

לקינוח, קשה לוותר על הקלאסיקה הנדירה והמבוקשת, ששום אוסף אינו שווה בלעדיה - "האשה שאיתי" של דוויד ברוזה. אין לדעת מה התקליט הזה עושה באוסף של סחוגי. לאוזני גונבה שמועה כי בשנות התשעים רכש צה"ל קונטיינרים מלאים בעותקים, לשימוש כמטרות לאימוני יחידת מסתערבים בבסיס"שיזפון" שבנגב. לאחר כמה ניסויי כלים ספורים, התקוממו הקצינים בטענה שהטיפוגרפיה בעטיפה מכאיבה לעיניהם, ודרשו שיחליפו את המטרות ל"בראשית - אוסף השירים הישנים" של אהוד מנור, שנמצא בשימוש מבצעי שוטף+60 עד היום. האגדה מספרת כי אי־שם, בגבול ישראל־סעודיה, נמצא מחסן צבאי נטוש המכיל רבבות עותקים מאובקים של "האשה שאיתי", השוכבים שם כאבן שאין לה הופכין.

d האזנה



תגובות פייסבוק