צילה מנוסי הייתה אשה צנועה, כך אומרים בני משפחתה. אשה שגוננה על פרטיותה ולא הרגישה צורך לעמוד בקדמת הבמה. בתה דנה מנוסי מוסיפה: "היא לא אהבה פוליטיקה. לא היה לה אגו. היא לא חיפשה לקרוא לעצמה בשום דבר ולא חיפשה כותרות. היא הייתה יוצרת שלימדה אותי להסתכל על העולם כאילו הכל בו יפה." ולמרות העמימות הסובבת אותה, מנוסי הציגה עם השנים יצירות שקולן לא מפסיק להדהד.
צילה מנוסי, כרזה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1962
צילה (לונדון) מנוסי נולדה בפולין בשנת 1930. בגיל 4 עלתה עם משפחתה לארץ ישראל והתיישבה בשכונת גאולה בירושלים. צילה גדלה במשפחה אורתודוקסית שכלל לא הייתה מחוברת לעולם האמנות והעיצוב. עוד בטרם סיימה תיכון, בגיל 17, ניגשה ל"בצלאל החדש" עם תיק עבודות בידה והתקבלה למחלקה לגרפיקה שימושית. עם סיום לימודיה, בזמנים שאין זה דבר מובן מאליו, ארזה מנוסי חפציה והפליגה ללונדון בגפה. שם המשיכה את הכשרתה המקצועית ושם גם נפרדה מן הדת. במהלך לימודיה כבר החלה עוסקת בתחום העיצוב והאיור ועם סיומם עברה לניו־יורק, שם עסקה בעיקר בעיצוב כרטיסי ברכה. בסוף שנות החמישים נישאה לפזמונאי, העיתונאי והסאטיריקאן דידי מנוסי (2013-1928) ובשנות השישים הם שבו ארצה והקימו בית בישראל.
בשנת 1962 זעקה צילה מנוסי בכתיבה קליגרפית - באחת מעבודותיה הידועות ביותר – "שמע ישראל", בכרזה שליוותה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הכרזה שהביאה את המעצבת לקדמת הבמה, מאפשרת פתח לעולמה הפרטי של מנוסי ולחיבור שעשתה בין הבית הדתי ממנו באה והיצירה החזותית אליה שאפה כבר מגיל צעיר. העיצוב גם מציג את אהבתה הרבה של מנוסי לאות העברית ולצבע ששב ועולה בעבודותיה.
לאורך השנים, יצרה מנוסי תיק עבודות מרשים, מגוון ועתיר פרסים – בו כרזות, בולים עבור השירות הבולאי, עטיפות תקליטים, עטיפות ספרים וספרי ילדים. למרות הריבוי והגיוון הבלתי נדלה של עבודותיה, היא מוכרת בעיקר מעבודותיה כקריקטוריסטית התומכת ביצירתו של בן זוגה. בשנת 2010 זכו בני הזוג בפרס "עיפרון הזהב" המוענק ליוצרים בתחום הקריקטורה על־ידי המוזיאון לקריקטורה ולקומיקס. לדברי ילדיה, מנוסי פחות התחברה לעולם הקריקטורה והקומיקס עמו הייתה מזוהה ולא אהבה לעסוק בו.
קריקטורה של צילה ודידי מנוסי, 'ידיעות אחרונות', 26 ביוני, 1990, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס.
בין עבודותיה ניתן למצוא גם שיתוף פעולה עם חברתה לספסל הלימודים, המעצבת חוה אורנן. חברות זו הניבה בולים, כרזות ועוד. שמה של אורנן, כמו רבות אחרות, גם הוא נעדר מהמחקר הישראלי. נראה כי האחרונה עזבה את הארץ לטובת מגורים בארצות הברית, ושם נפטרה לפני מספר שנים.
כרזה לסרטו של אפרים קישון, "סאלח שבתי", 1964
תודה לקרן, לדנה ולניר מנוסי שסייעו בכתיבת הדברים
