הספר שקבע איך יראה דגל המדינה

הספר ״הדגל״, שהתגלגל לידי אברהם קורנפלד במכירה פומבית, הוא מסמך ווקסילולוגי מרתק על גיבוש הדגל הלאומי כפי שאנחנו מכירים אותו היום, ובעיקר ניסיונו של המחבר – מרדכי נמצא־בי (במקור נימצביצקי, הוא עיברת את שמו על פי המלצת בן גוריון) לסקור את ההיסטוריה של הדגל הציוני, ולתת הצעות משלו לפני ההחלטה הרשמית והחוקית על דגל הלאום.

את הספר הייחודי הזה הוא מפרסם ביולי 1948, כשלושה חודשים לאחר הכרזת המדינה, וכארבע חודשים לפני שתתקבל ההחלטה בכנסת על צורתו הרשמית של הדגל. נמצא־בי, שהיה מייסד ומפקד ההגנה האזרחית במלחמת השחרור, והשתלם בתחומים אלו של כיבוי אש ועזרה ראשונה באנגליה, למד מהו סדר ואירגון בריטי, וכנראה גם את רזי הווקסילולוגיה וההרלדיקה כפי שהבריטים יודעים לשמר. עם קום המדינה הוטל עליו לעמוד בראש חיל ההגנה האזרחית במלחמת העצמאות, ובמהלכה אף פרסם חוברת ״בחר לך שם עברי״, בהמלצת בן גוריון לחיילים ולקצינים לעברת את שם משפחתם מלשונות הלעז לעברית.

לאחר שוך הקרבות החליט נמצא־בי להוציא לאור ספר שבו סקר את ההיסטוריה של הדגל הציוני (שדומה מאוד לדגל שאתם מכירים כיום) עד לשנת 1948, כחלק מסקירה כללית וקצרה של דגלי העולם. בסוף החלק הראשון של הספר הוא הציע מספר אפשרויות גרפיות לדגל, שמנסות ליישב את הרצון להטמיע גם את ההצעה של הרצל שכללה שבעה כוכבים בעיגול צהוב על גבי רקע לבן, ביחד עם הדגל הציוני שהיה כאמור שני פסים צבועים תכלת ובמרכזם מגן דוד תכול.

אולי בעקבות ההשפעה הבריטית שספג בהשתלמותו בהגנה אזרחית לאחר מלחמת העולם השניה באנגליה, מרבית הצעותיו דמו במבניהם לדגלי הקולוניות הבריטיות בכך שניסו לשלב את הדגל המקומי ביחד עם היוניון ג׳ק בגירסאות שונות. בחלק השני של הספר הוא למעשה קובע סדרה של כללים לשימוש רשמי בדגל בשלל דרכים ואירועים, כגון באולמות, רחובות, הלוויות ועוד.

בהקדמה לספר שכתב דוד בן־גוריון הוא מתייחס לדגל כמוסד רשמי וכותב את הדברים המרגשים הבאים, גם בהקשר לאירועי התקופה האחרונה:

״הדגל עומד מעל הממשלות המתחלפות ומעל הכוחות בתוך המדינה המתרוצצים בלי הרף - הדגל מגלם את היסוד המאחד, המלכד, הכללי, המשותף וההיסטורי שבמדינה ובאומה.״

בסקירה שלו הוא אף מציין מספר עובדות היסטוריות מענינות לגבי ההיסטוריה של הדגל, שעל חלקן חלוקות הדעות, אך הן בכל זאת מלאות חן. לדוגמה, לטענתו הראשונים להשתמש בדגלים הדומים לאלו שאנו מכירים כיום (ואולי אף הראשונים ליצור דגל שכזה) באופן ציבורי, היו היהודים באמריקה, או ליתר דיוק אגודת בני־ציון בבוסטון בכנסים שערכו החל משנת 1891.

עוד עובדה מעניינת מאוד, בהקשר הגרפי שלה, הוא שהסוכנות היהודית, מיד לאחר מלחמת העולם השניה, ביקשה מהנהלת בצלאל שתכין עבורם תרשים מדויק ורשמי של הדגל הציוני. הבקשה המיוחדת הזו הייתה עבור החיילים או הסוכנים שיצאו מארץ ישראל בכדי לעזור לשארית הפליטה לעלות לארץ ישראל, ובכדי לסמנם באופן רשמי עבור היהודים שיראו אותם ויכירו בכך שהם נציגי היישוב היהודי בארץ. בהחלט מרתק לראות כיצד מעצבים גרפיים לקחו חלק משמעותי בקביעת אחד הסמלים החשובים של מדינת ישראל ובהקשר ייחודי כל כך.