המעצבת שי בן־ארי בחיפוש מתמיד אחר סגנון ישראלי

שי בן־ארי (בחוגים מסויימים גם נקראית שי שרימפס) היא מעצבת ואמנית גרפית חובבת יוזמות, בוגרת בצלאל בתואר ראשון לתקשורת חזותית. כבר כמעט שלוש שנים שהיא חלק מאאא: מנהלת ומפיקה, דואגת לתוכן קריאטיבי, לכיף באינסטוש ובמציאות, ולפעמים אפילו אומרת לאברהם מה לעשות. כיוצרת היא בוחנת את הגבולות בין עיצוב גרפי לאמנות ואוהבת לנבור בחומרי ארכיון. היצירה שלה מתאפיינת בשילוב טכניקות, קולאז׳ים, וידיאו ועיסוק בנפש ובית, בשאיפה מתמדת למצוא ולחדד סגנון ישראלי.

אז מה שלומך?

אני בטוב, מתרגשת מהראיון הזה. רגילה להיות בצד השני של אאא.

איך עוברת עלייך השנה המטורללת הזאת?

אני מאוד מחבבת את השנה הזו (מותר להגיד?). אני גרה בלב תל־אביב ובכל סגר נהיה פה יותר שקט, ככה אני מקבלת את כל העולמות – להיות במרכז ולהרגיש בחוץ. בכל יום חמישי בערב כשאני יוצאת מהבית והולכת ברוטשילד אני מייחלת בסתר לסגר נוסף.

חוץ מהאהבה לשקט, אני יוצרת מתוך מצבים קיימים ומתה על משברים. אני מוצאת את עצמי פורחת תחת הגבלות ומגיבה בצורה יותר מיידית ואינטואטיבית. מיד עם תחילת הקורונה חשבתי איך אפשר לגרום לסובבים אותי להתעודד. נזכרתי בכרזה הקלאסית של מלחמת העולם השניה: Keep Calm and Carry On ויזמתי את תחרות הכרזות להורדת הפאניקה הלאומית באאא.

תחרות הכרזות להורדת הפאניקה הלאומית

והמעבר לאונליין?  

המעבר של העולם לאונליין איפשר לי להציג את התגובות האישיות שלי, עבודות וידיאו שונות שיצרתי בתקופת הקורונה במקומות חדשים ותערוכות אינטרנטיות. הכי התרגשתי שזכיתי להשתתף בגרסה הוירטואלית של יריד צבע טרי עם העבודה ״על כלום״, שמתארת אישה שיוצאת וחוזרת לבית, בזמן שהעולם שלה משתכפל ומאבד היגיון.

מה את חושבת שמייחד את העבודה שלך?

כשאני יוצרת משהו אני שואפת שהוא יהיה חסר־זמן (טיימלס) ושעדיין ידבר את ההווה הסתמי והשגרתי. אני אוספת השראות קלאסיות, קומפוזיציות מעניינות ופשוט דברים יפים ששרדו את מבחן הזמן בעיניי ומשלבת אותם עם היום. אני אוהבת לחשוב שכל החומרים האלה עוברים כמו דרך איזה פילטר שהוא אני, ומקבלים את המקומיות של איפה שאני נמצאת. אני אוהבת להשתעשע עם המשמעות המילולית של המילה – אם זה מצחיק אותי זה בונוס.

חוץ מהעבודות האישיות שלי, אני אוהבת ליזום ולנהל ולגרום לדברים לקרות. כשסיימתי ללמוד ויצאתי לעולם האמיתי, גיליתי שקשה למצוא פרויקטי עיצוב מעניינים כמו אלה שעבדתי עליהם באקדמיה, ככה מצאתי את עצמי יוזמת פרויקטים משלי, מנהלת אותם ומגשימה אותם. אני נהנית לשחק עם כל הכובעים: מעצבת, אוצרת, יוזמת, מנהלת, מפיקה. פעם חשבתי שזו חולשה, אבל היום אני רואה איך כל התפקידים האלה מזינים אחד את השני ומשפרים כל תפקיד בנפרד.

אז איזה פרויקט גרם לך לצאת מגדרך?

כמה חודשים אחרי הלימודים, ישבתי עם זוהר דביר שגם בדיוק סיימה ללמוד, ולכבוד שנת ה־70 לישראל יזמנו ואצרנו את התערוכה ״דגל״ – תערוכה המציעה דגלים אפשריים למדינה בהשתתפות 35 מעצבים ומעצבות. בתערוכה השתתפו מעצבים ותיקים כמו דן ריזינגר לצד מעצבים וסטודיואים צעירים. בזכות תערוכת ״דגל״ הבנתי את הכוח שיש בלרתום הרבה מעצבים יחד כדי לחדד אמירה ושהתפקיד שלי כמעצבת הוא לא בהכרח לעצב את הדגל.

תערוכת ״דגל״ בבית אליאנס בירושלים

המסקנה הזו המשיכה איתי ובמשך תקופה ליוויתי וניהלתי פרויקטים. עזרתי להוציא כמה ספרים לאור, עיצבתי תערוכות ומאוד נהניתי להיות מאחורי הקלעים של עולם העיצוב ולגרום לדברים לקרות.

״אני אוהבת לחשוב שכל החומרים האלה עוברים כמו דרך איזה פילטר שהוא אני, ומקבלים את המקומיות של איפה שאני נמצאת. אני אוהבת להשתעשע עם המשמעות המילולית של המילה – אם זה מצחיק אותי זה בונוס.״

מתקבלת מהפרויקטים שלך תחושה שהם אישיים נורא.

השאיפה שלי היא להצליח לגרום לכל עבודה מסחרית להיראות אישית. זה לא תמיד קורה, אבל התמזל מזלי והצלחתי להגיע לפרויקטים עם לקוחות שהחיבור בינינו הוליד יצור כלאיים מסחרי-אישי. אני חושבת שהחיבור הזה נולד מהיכרות עם המותג או הלקוח, הבנה של הרצונות המשותפים והחזון – מה שהופך את העבודה מול לקוח לשותפות הדדית. אני מאוד סקרנית לגבי אנשים ושואלת (יותר מדי) שאלות, ואז כשזה מגיע לעבודה ביחד אני מרגישה מושקעת באותה מידה.

לצד העבודות המסחריות חשוב לי לפתח את היצירה שלי ולקדם פרויקטים אישיים. תקשורת חזותית זה באמת הכלי שלי לדבר עם העולם ולהעביר את הרעיונות שלי החוצה. אני יוצרת כדי שאוכל לחדד את השפה שלי והיכולת לתקשר, אני מתאמנת ולומדת עוד כל הזמן. בפרויקטים שלי אני יכולה לדבר על הדברים שחשובים לי ומטרידים אותי. אני לא מחכה ללקוח שיגיד לי לעשות את זה, כי כנראה שזה לא יקרה, אבל מקווה שאולי אם יראו את העבודות האישיות שלי הלקוחות המתאימים כן יגיעו.

עיצוב והפקת ספר לאריה ארוך לתערוכת ״רטרוספקטיבה״ במוזיאון ישראל בירושלים

אני חייבת ללכת איתך אחורה. איפה הכל התחיל?

לא יודעת איפה ה-כ-ל התחיל, אבל כשהייתי בת 14 התאהבתי בצלם. רציתי להרשים אותו ונהייתי צלמת גם. זה עבד, הוא התרשם ואפילו יצאנו. הרומן נגמר אבל המצלמה נשארה חלק בחיי וכישור שמשרת אותי כל הזמן. המשכתי לצלם, אפילו הייתי צלמת בצבא, אחרי זה תכננתי לפרוש מכל דבר יצירתי, אבל איכשהו חודש לפני המבחנים לבצלאל גיליתי מה זה תקשורת חזותית והחלטתי לנסות.

באיזה פרויקט את מתגאה במיוחד?

הפתיח לסדרה "הדבר הגדול המיוחד" ששודרה בכאן 11. פרויקט שמגלם בתוכו את כל הדברים שחשובים לי כמעצבת: מערכת יחסים הדדית עם לקוח, פרויקט מסחרי בסגנון האישי שלי ושיתוף פעולה עם יוצרים מצויינים (שהפכו כבר לחברים) – סטודיו True Twins.
התאומים ואני צפינו בכל הפרקים ומצאנו עוגנים קטנים של הסדרה, סיפורים קטנים בתוך הסיפור הגדול, והפכנו אותם לחלק מהפתיח. כמו הסיפור של הדמות הראשית בפרק שמונה, על איך שרכבה על סוס ופגע בה ברק – תרגמנו את הסיפור בצורה ויזואלית וחשבנו על הצופה שיראה בכל פרק את אותו פתיח, ויבין אותו רק בפרק האחרון.

השראות על־זמניות. מימין: הסוס של מויברידג׳, משמאל: מתוך הפתיח של הדבר הגדול המיוחד

מה הדבר הגדול הבא?

אני רוצה להמשיך לפתח את הסגנון שלי וגם את הכיוון המסחרי-אישי, להמשיך לעבוד עם לקוחות ומותגים שאני אוהבת ולעשות עוד שיתופי פעולה. הייתי רוצה ליזום פרויקט חדש שאולי אולי אולי יעשה טוב לעולם. אני חולמת הרבה זמן על פרויקט לנשים יוצרות שעוזרות אחת לשניה ומדברות אחת עם השניה. אני רוצה להמשיך ללמוד דברים חדשים ואשמח גם ללמד. חוץ מזה אני פנויה להצעות, דברו איתי ב־DM.