פונטים מן העבר מתעוררים לחיים בסטודיו אאא

רבייבל (Revival, או ׳תחייה׳ בעברית צחה) מתייחס בטיפוגרפיה לתהליך של ״החייאת״ טיפוס־אות מן העבר. בדומה לכך, יש שיטענו שגם עיצוב ופיתוח של פונט חדש מתוך עבודת לטרינג ישנה יכולה להיכנס תחת ההגדרה של ׳רבייבל׳. כך או כך, הבחירה האם הפונט יהיה נאמן למקור או יגיע למחוזות חדשים ונועזים קשורה לקשת רחבה של שיקולים טיפוגרפיים.

עבור מעצב הפונטים אברהם קורנפלד, מדובר במציאת האיזון בין נאמנותו לעיצוב המקורי של טיפוס־האות לבין עריכת שינויים כדי להפוך אותו לעכשווי. "יש מעצבי פונטים שיחליטו ליצור רבייבל שהוא מדויק לטיפוס־האות מתוך הספסימן המקורי", מסביר אברהם, "ויש מעצבי פונטים אחרים, ואני ביניהם, שיעדיפו להוסיף אימרה אישית משלהם. כשאני מחדש פונט קלאסי, אני בדרך כלל מרגיש שיש סיבה טובה להפוך אותו ליותר אקטואלי ושמיש. לפעמים מדובר בהתאמות קטנות של ניואנסים ולפעמים בשינויים יותר משמעותיים״.

לפעמים מדובר בטיפול עדין כמו שיפור הפרופורציות של האותיות או שינוי זוויות הסריפים, ובפעמים אחרות מדובר בשינויים מהותיים יותר כמו יצירת תווים חדשים, הוספת משקלים ועוד. ״אני רוצה להוסיף את טביעת האצבע שלי ליצירה שאותה אני מחדש,״ הוא מוסיף, ״בשביל שארגיש שהיא גם קצת שלי. כך מתפתחת השפה – אנחנו בונים אחד על העבודה של השני/ה."

רבייבל קלאסי: פרנק־רי וחיים קלאסי

פונט ״פרנק־רי״

״פרנק־רי״ מבוסס על הגופן הקלאסי פרנק־ריהל. הפונט המפורסם, שעוצב על־ידי רפאל פרנק (1867-1920), ידוע בתור הגופן המודרני הראשון בעברית וככל הנראה נחשב לנפוץ ביותר בדפוס בישראל. עבודתו של קורנפלד על פרנק־רי בעשר השנים האחרונות לא רק משכללת את הגופן אלא מרחיבה את היריעה שלו כגופן דו־לשוני, הכוללת אפילו משקל נטוי. בחירה עיצובית זו, אף שהיא מחוץ לתהליך רגיל של רבייבל, נועדה להפוך את פרנק־רי לרלוונטי יותר עבור משתמשים היום. "אותיות italic הן לא חלק מתרבות האותיות העברית", מציין אברהם, "אבל רציתי לבדוק איך פרנק־רי נראה כאותיות נטויות, במיוחד כגופן דו־לשוני".

מכיוון שהשפה העברית הכתובה משלבת מילים באנגלית, היה חשוב שכלל החלקים של הפונט – העבריים והלטיניים, ישבו זה לצד זה באופן מושלם. לכן, באופן יוצא דופן ללטינית, ההטייה הוסבה שמאלה כדי להתאים לעברית. פרנק־רי הוא למעשה דוגמה מצוינת לאופן שבו התייחסות מכוונת בגישה עכשווית בחידוש הפונט יכולה לשמור על הרלוונטיות והשימושיות שלה.

הגופן ״חיים״ נמצא גם הוא בשימוש נרחב בדפוס מאז שנות השלושים של המאה העשרים. למרות שמדובר בגופן פשוט יחסית, היה קשה לתחזק אותו מבחינה טיפוגרפית במשך עשרות שנים, תוך התפשרות על איכותו. בגרסה המקורית של חיים, יש למשל כמה דוגמאות של חוסר עקביות ברוחב האות (כמו באותיות מ׳ וב׳) ובזוויות (כמו באותיות א׳ וצ׳), מסביר אברהם, ומוסיף שבעיקר בשל  הסיבה הזאת, הפונט היה זקוק לרבייבל חדש. בהשוואה בין חיים לגופן החדש שפיתח – חיים קלאסי, ניתן להבחין כיצד אוזן הפונט בצורה יעילה יותר תוך שמירה על המהות הגיאומטרית הנועזת שלו. "בסופו של דבר, לא שיניתי אותו יותר מדי, אבל הפרופורציות הגיוניות יותר עכשיו.״

לחדש עם כל הלב: קדם ומשפחת באו

כרזת ״סמל המגן״ מטעם ארגון ה"הגנה" שעיצב איסמר דוד בשנות ה־40.

לעומת שני הפונטים הקודמים, התייחסות לאותיות בודדות ולא לפונט שלם מאפשרת מקום רחב יותר לפרשנות בתהליכים של רבייבל. אברהם מביא לדוגמה את מעצב הגרפי הגרמני־אמריקאי איסמר דוד (1910-1996), הידוע בעיקר בגלל עיצוב הגופן הפופולרי הנושא את שמו, דוד. "איסמר דוד עיצב גם לא מעט כרזות בעברית", מוסיף אברהם, ומציג את כרזת ההגנה של דוד משנות הארבעים – "נתקלתי בזה וחשבתי שהן אותיות יפות ומיוחדות".

עם שישה תווים בלבד בתור מקור להתייחסות, נולד אט־אט הפונט קדם סריף. בגרסאות הראשונות של הפונט נראה דמיון רב לאותיות הכרזה של דוד, אך במהלך תהליך העיצוב הוא התפתח לפונט דו־לשוני כפי שאתם מכירים אותו כיום. את האותיות הלטיניות עיצב אברהם יחד עם אנה חורש.

לאחר ששיחרר את הפונט קדם סריף, הגיע קדם סנס, שנולד כתגובה למספר בקשות של מעצבים ומעצבות. "יש כאלה שמעדיפים אותו בלי הסריפים", הוא מציין. "ככה יש לו מראה מעט נוסטלגי יותר" משפחת קדם, במובן הזה, צופנת בחובה אסתטיקה ייחודית של המחצית השניה של המאה העשרים.

בהקשרים כאלה של מורשת עיצובית ישראלית, החייאת גופן יכולה לשמש גם כשליחות של ממש בשימור גרפי. לאחר ביקור של מעצבי הסטודיו אאא במוזיאון של המעצב יוסף באו (1920-2002) במרכז תל אביב, הושק פרויקט חדש בין אאא ומשפחת באו. הפרויקט ארוך השנים משמר וגם חוגג את מורשתו הטיפוגרפית של יוסף באו. מאמץ שיתופי זה התפתח לשלושה פונטים, כולם מבוססים באופן משתנה על טיפוסי אות שונים שעיצב באו במהלך שנות עבודתו.

הראשון שבהם, רבקה באו, הוא פונט דו לשוני בשני משקלים בהשראת כיתוב על מדבקה שנמצאה במוזיאון, עם 12 אותיות בלבד כרפרנס גרפי לתהליך החייאת הפונט. פונט צלילה באו הגיע בעקבותיו, כגופן קליגרפי הכולל גם גליפים המבוססים על אותיות ישנות יותר ומוכרות פחות שעוצבו עבור הכתוביות של הסרט "בן־גוריון זוכר", שנגנז בסופו של דבר, ביחד עם הפונט, עד לתחייתו המחודשת בקטלוג הפונטימונים.

הפונט השלישי והחדש בסדרה זו הוא הדס באו, שהוא למעשה גופן סריף קליגרפי בשלושה משקלים. "תוך שהתבססנו על האותיות המקוריות שעיצב יוסף באו, ערן בן־ברק ואני עיצבנו את הפונט מחדש״, מסביר אברהם. "עשינו המון התאמות בהפיכתו לעכשווי יותר. דוגמה להתאמה כזו היא למשל קיצוץ האות ל׳ שהתורן שלה במקור היה גבוה מאוד, אבל במקביל שמרנו את הלמד המקורית כחלופה סגנונית בתוך הפונט.

לספר את הסיפור של הפונט

עם פחות גופנים וטיפוגרפים עבריים, לכתב העברי המתחדש יש לא מעט אתגרים בהשוואה ללטינית. "יש כמובן יותר מעצבים בעולם שעובדים על לטינית", מסביר אברהם, "ובהיסטוריה הארוכה של הטיפוגרפיה הלטינית המודרנית היה ועדיין יש הרבה יותר זמן ותשומת לב לפרטים בהתפחויות של כל פונט, כולל הרבייבלים של התקופה האחרונה. לכן לפעמים נדמה שעם רפרנסים מעטים כל כך של ספסימנים עבריים, קשה יותר לבצע רבייבל בעברית. אבל בדיוק מאותה סיבה, זאת גם הזמנה מצוינת לחיפוש השראה ויזואלית במקומות אחרים, ולחבר אותה לאות המתחדשת.״ טוען אברהם. ״ישנם מקורות רבים של אותיות ועיצוב טיפוגרפי מרתק ברחבי האמנות הישראלית והיהודית שמחכים לפיתוח או חידוש.״

״לכל רבייבל יש את הסיפור שלו", אברהם מסכם. "חשוב תמיד לדעת מה הסיפור של הגופן שמחודש: איזה ערך נוסף לו בתהליך, ובעיקר להבין בדיוק מדוע הוא זקוק לחידוש."