מיני־תערוכות שיצרו סטודנטיות לאוצרוּת בשנקר מעניקות מבט מרענן לגרפיקה של פעם – חלק ב׳

מטלת האוצרות הייתה חלק מקורס בהנחייתו של המעצב וכתב העיצוב של עיתון "הארץ" - עודד בן־יהודה ששם להם למטרה להדגיש את חשיבותו של המחקר העיצובי, ולדון בקשר הסימביוטי של עולם התקשורת החזותית עם עולם האוצרות. מעבר לעבודת האוצרות והמחקר הויזואלי ניסו הסטודנטיות והסטודנטים גם להציף מחשבות חדשות על עיצוב גרפי ככלי משמעותי ודומיננטי במציאות שמקיפה אותנו, ולעורר ביקורת עניינית על עולם התקשורת החזותית, כחלק ממחקר רטרוספקטיבי שיעניק השראות חזותיות וקונספטואליות למעיינים במיני־תערוכות. כלל הכרזות הן מאוסף מרכז שנקר לחקר העיצוב.

תנו לשמש לעלות

ארית גורדון

"שירו שיר לאהבה ולא למלחמות" קורא יענקל'ה רוטבליט בשירו "שיר לשלום" משנת 1969, בימים בהם הייתה מדינת ישראל בשיא האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים ולפני מלחמת יום כיפור.

בשלוש הכרזות המוצגות כאן, המעוצבות בסגנון הפסיכדליה, ניתן לזהות בבירור את השפעתה של תנועת ילדי הפרחים ושל מעצבים חשובים הפעלו בשדה העיצוב הגרפי במחצית השניה של העשור - המעצב האמריקאי מילטון גלייזר, אליו היו נשואות עיני מעצבים מרחבי העולם והמאייר הצ'כי היינס אדלמן שאייר את הסרט "צוללת צהובה" בשנת 1968 עבור להקת הביטלס.

את הכרזה "דוד המלך ונינו" עיצבו האחים שמיר בשנת 1971. כרזה זו של דוד המלך המאוייר בקווים עגולים בצבעוניות עזה ומתפרצת כשלצידו נינו הקטן לבוש בג'ינס צמוד אוחז בגיטרה, בהחלט לא אופיינית לקו העיצובי הממלכתי של האחים.

בכרזה של חברת אל על שעיצב דן ריזינגר בשנת 1971 בולט הדימוי של המטוס הצבוע שיוצר בנתיב העשן שלו את צבעי הקשת. ריזינגר, שהיה המעצב הגרפי של אל־על למעלה משלושים שנה, ידוע בשימוש בצבעים חזקים ונועזים ככלי עיצובי. בכרזה זו, מעבירים הצבעים מסר אופטימי של שלום גיוון ואחווה.

ולבסוף, כרזתו של פאול קור משנת 1973 לחגיגות יום העצמאות, על כל צבעוניותה המתפרצת וצורותיה המעוגלות המזכירות יותר מכל את עטיפת תקליטו של בוב דילן שעיצב מילטון גלייזר.

אז אם פרות קדושות כמו דוד המלך, חברת התעופה הלאומית ויום העצמאות מתהדרות במסרים של שלום ואהבה, אולי בקרוב גם יגיע הסוף למלחמות?...

להיות עם חופשי בארצנו?

מיכל גוברין

מדינת ישראל קמה כהבטחה גדולה וכהגשמה של חלום, ארץ מושבו של העם היהודי החופשי בארץ המובטחת. אבל בפועל נעשו כמה "התאמות". מההבטחה הנשגבת למקום שכולו טוב, "להיות עם חופשי בארצנו", נדרשו לא מעט הגבלות, עד כדי איבוד החופש הבסיסי והפרטי ביותר של האזרח וחופש הביטוי במובן המילולי שלו.

בכרזות שלפנינו למשל, ישנן הוראות מפורשות ולא מתנצלות לשליטה של המדינה על "הפה" של אזרחיה, שאולי בעיניים עכשוויות נראות חריגות במידת ההתערבות של השלטון בחיי הפרט. בשלושת הכרזות משנות החמישים, נעשתה הבחירה בדימויים אדומים וכתומים כאש, שעשויים לסמן סכנה מיידית, כמו תמרורי האזהרה המוכרים בכבישים או אולי כצבע הדם. בכולן יש שימוש בטכניקת מחיקה או טשטוש חלקי של התמונה שעשויה לרמוז על תחושת אי הביטחון והשבריריות של המצב. בשתיים מהכרזות יש שימוש באנשים המדגימים את הפעולה האסורה, ובשלישית מתואר חורבן שעלול להתממש באם לא יקויים הציווי. בכולן כתובה הוראה ברורה וחד משמעית לדרך ההתנהגות הנכונה הנדרשת.

כמדינה צעירה ומוקפת אויבים, האתגרים שעמדו בפניה היו אדירים, כלפי חוץ - לייצר ביטחון והרתעה אל מול האויבים שמסביב וכלפי פנים - לייצר עם אחד מלוכד מתוך רסיסי הגלות שהגיעו מכל עבר. נראה שתפיסת "טובת העם" אל מול האתגרים מחוץ הייתה, שמניעת מידע מהיריב תמנע ממנו הערכה נכונה של מצבנו, ומתן תגובה בהתאם. כמו כן תפיסת "טובת העם" אל מול האתגרים הפנימיים הייתה, שיצירת אומה חזקה ומאוחדת תתאפשר קודם כל על ידי דיבור בשפה אחת. מהכרזות שלפנינו ניתן להתרשם כי הצנזורה החיצונית והפנימית שהאזרחים נדרשו לה בשנות החמישים, מצביעה על קונצנזוס ואמונה בדרך.

מות התפוז?

מיכל ניב

בשירה ״מות התפוז״ סופדת רונה קינן לאחד מסמליה המזוהים של הציונות – תפוח הזהב - ומספרת לנו ש"מי החלום היו מרים וכי העץ לא לבלב". בעקבות מילות השיר, יצאתי למסע בין שלוש כרזות מתקופות שונות בהיסטוריה של ארצנו, בהן מככב התפוז הציוני. תהיתי היכן נמצא אותו תפוח זהב היום. האם צנח מהעץ והתגלגל אל מותו, שמא הפך לסגסוגת, או פשוט עשה אקזיט?

החלום הזהוב, המשתקף מתוך הכרזות שלפניכם, כמו גם מכרזות ארצישראליות רבות אחרות, מספר, דרך דימויים ברורים, צבעים עזים וקומפוזיציה מאוזנת, את סיפור המפעל הציוני, שתחילתו בראשית המאה העשרים ומועד קיצו עוד לא נחרץ. היהודים החדשים, שבשתי הכרזות המוקדמות (ילדה מחויכת בכרזה של בלס ריכרד משנות השלושים וזוג צעיר בכרזה של האחים שמיר משנות החמישים), ניצבים במרכז, נטועים היטב בנוף וחפים משורשי גלות. הדמויות עטורות התפוזים, מייצגות חזית מגויסת ומאוחדת של בריאות ועוצמה, בגוף ובנפש, ושל דבקות ברעיון ובמשימה - בניית הבית הלאומי הנכסף.

לעומתן, התבוננות בכרזה השלישית ​​(טרטקובר, 2004), שבמבט ראשון נראית מאותו הכפר, והתעכבות על המילים Eretz Acheret, שבתחתיתה, מנפצת את תחושת האופוריה – הנוף אכן פסטורלי, אך משהו מוזר מטפס במעלה גרוננו - טעמו המר של חלום שנגוז? ניחוח רקב ההדר?

בכרזה שעוצבה כטייק־אוף על כרזת תיירות מ־1939, מציבה אותנו, באמצעות צמד מילים, מחוץ לנוף. הנוף, שהיה קרוב אלינו בשתי הכרזות האחרות, רחוק לפתע וריק מאדם. התפוז, אשר פיזז בתחילה מעל ראשה של ילדה תמימה, התעצם וכבש את הנוף בכרזה של האחים שמיר. לבסוף, בכרזה של טרטקובר (כמו גם בכרזה המקורית שעליה הסתמך) מוצב התפוז בפינה התחתונה, כסיכת דש או עיטור ניצחון.

מה שמעלה את השאלה: לאן נעלמו הפרדסים? כמה מתוכם הפכו לשדות נדל״ניים שרק יד מתעשרי סגולה תשיגם? ואם הגענו עד הלום, אולי הגיעה העת, גם אם לא הכל זהב, לעצור לרגע בפינת רחוב ולהיזכר במילותיו של אלתרמן, כי הבטחנו לאהוב בשמחה בשיר ובעמל, לטעת, לבנות ולייפות מאוד .

שאלה של השקפה

שלומית עצבה ברנע

שלושת הכרזות שלפנינו יוצרות נקודת השקה בין עולמו הפנימי של המעצב לקהל הצופים שלו, ובאה להעניק הצצה לנפש האמן שלו, ללא תיווך של העיצוב המסחרי. בגלויה של דן ריזינגר, בה מופיע סימן שאלה שנוצר מריק של הרבה סימני קריאה. זוהי יצירה שמאפשרת שיח על השלם שנוצר בין יוצר לצופה. משקפי הנצרים של סטודיו לניאדו־קרת מביאים את הראיה וההסתכלות של כל אחד מאיתנו אשר מגיע עם משקפיו הפרטיות אל חלל התצוגה. החומר היומיומי לצד העיצוב המוקפד שמייצגים משקפיים מסוג מסוים ומעלים את השאלה מה אנחנו רואים דרך משקפיים ורודות אלה. היצירה השלישית, ניסוי של עודד עזר בגופנים העשויים חומר דומה שמתחבר בקצוותיו ומאפשר יצירת אינסוף דימויים ופרשנויות – ממש כמו אינסוף המפגשים האפשריים בין קהל ויוצר.

כחברה אנחנו רגילים לחשוב על מוסדות תרבות כפלטפורמות בהם היצירות פוגשת את הקהל, אך זהו מפגש כפול יש בו גם הזמנה להתבונן על הקהל. על החוויה שהוא עובר ועל נקודת המפגש האישית והאינטימית בין הצופה ליצירות. מה מביא איתו הפרט, עם מה יצא מהתערוכה, ועד כמה בעידן שיתופי ואינטראקטיבי צריך היוצר להתחשב בקהל.

האם אפשר בכלל להסיר את המשקפיים שטבועות בנו? עולה מכך שהתערוכה היא בעצם פלטפורמה, תיבת תהודה להשקפת עולמנו.

הכתובת הייתה על הכביש

מירב רבינוביץ

כל חברה מגדירה לעצמה חוקים ונורמות התנהגות המאפשרים לה להתקיים באופן יעיל ובטוח. שלושת הכרזות הוזמנו על ידי המועצה הלאומית למניעת תאונות שהיתה באותה עת גוף ממשלתי. הלכה למעשה: תפקיד הכרזות להדריך את הציבור, להיות חלק ממערך ההסברה ולהעלות את הנושא למודעות.

הכרזה של שוורין, משנת 1949, היא קריאה נאיבית לשמור על ביטחונם של ילדים וזקנים החוצים את הכביש, הבחירה באיור שומרת על רוח הפשטות והתמימות. הכרזה פונה למעשה לצו הפנימי המחייב אדם להסתכל על עצמו כמחוקק "מוסרי" כמו שכתב על כך הפילוסוף הגרמני קאנט.

בכרזה השנייה של גרא גרשון משנת 1961 "הזמנה ליום ללא תאונות", נרתמים האזרחים להיות חלק במאמץ הלאומי, על ידי שימוש ברטוריקה של הפחדה. הבחירה הטיפוגרפית מושכת את העין ומשקפת מסר, "לא עוד!" חינוך האזרחים על ידי משמעת המבוססת על בנייה וחיזוק של הרגלים רצויים. לכולנו ייטב אם נתפוס בהקדם את הבטיחות בדרכים כערך וכאידיאל חברתי.

לדעתי, לא נס לחם של שלטי החוצות והעיתונות הכתובה והדיגיטלית בשינוי הלך התודעה. דרך הכרזות ניתן לראות את התפתחות המדינה ואת השינויים שחלים בבחירת הדימויים והטקסטים הנלווים. הכרזה הראשונה הופצה סמוך לתקומת המדינה הפנייה בה בלשון של בקשה, בשנייה כבר גייסו את האזרחים למאמץ הלאומי - די לתאונות!. ובכרזה השלישית נמתחים הגבולות והיא בעלת גוון מחאתי פרובוקטיבי, כזה שרוצה לזעזע על מנת לייצר שינוי מציאות, "הפעם זו רק בובה". לתאונות הדרכים יש אחריות והיא על כל אוחז בהגה, מוטלת עליו החובה לקדש את החיים ולגייס את צו מצפונו לנהיגה אחראית וללא הסחות דעת.

אור בחושך

הילה לוי

סמל היין־יאנג מייצג פילוסופיה ויזואלית המייצגת את האור והחושך והיחס ביניהם. כשמסתכלים על הין, העיגול הלבן נמצא בתוך גל שחור. זאת אומרת בכל חושך יש אור ובכל רע יש גרעין של טוב. בכרזות שבחרתי מצאתי ביטוי מובהק לחלק ה"ייני" מבחינה ויזואלית ורעיונית.

בכרזה של יוסי למל (GunDove ,2020), על רקע אדום בוהק מוצג אקדח שחור ובו אייקון של יונת שלום לבנה. בפרספקטיבה יינית, האקדח הינו הרקע השחור כסמל לרע, למלחמה ואלימות. הוא מכיל בתוכו חלק קטן לבן באיזור ההדק, היונה, סמל לשלום וטוב. האומן מראה לנו ניצוץ של תקווה, התחלה של איחוי, קריאה לשינוי הלך רוח חברתי.

בכרזה של "הקם מקלט לביטחון בני ביתך" על הרקע השחור שמסמל מלחמה (מטוסי קרב) יש לנו שני ריבועים קטנים לבנים המראים את האזור הבטוח, המקלט. הקיום המשפחתי עובר לתוך המקלט, שלמרות שנמצא מתחת לאדמה הוא מואר ואף מזכיר סוכה, סוכת שלום. למקלט ניתנת קונוטציה חיובית, הוא מסמל מקום של איחוד משפחתי. האידיאל הזה של הביחד הוא היאנג בתוך היין, הגרעין שממנו מתפתחים התקווה והשינוי.

כרזת הרימון של טרטקובר (שנה טובה, ערב ראש השנה, תשמ"ד, 1989) היא חלק מסדרת כרזות שהכין לראש השנה המבוססות על שבעת המינים בהקשר מקומי־פוליטי. הכרזה מתייחסת לאירוע שבו הושלך רימון יד אל עבר מפגיני שלום עכשיו בירושלים וגרם לרצח אמיל גרינצוויג. בכרזה זו יש רימון, היין, וטקסט "שנה טובה" בקטן מתחתיו, היאנג. בריפרוף מתוחכם למקטרת של מגריט, טרטקובר לא רק גורם לנו לחשוב על הסימול של רימון בהקשר חיובי (הפרי) ושלילי (הפצצה) הוא גם אולי משנה את המשמעות של הדימוי השלילי ומשאיר לנו פתח לתקווה באמצעות ה"שנה טובה" היאנגית.