בערב ירושלמי צונן בשבוע שעבר זכיתי לקבל הצצה אל מאחורי הקלעים של התהליכים העיצוביים, הסיפורים והרגעים שהובילו את רותו מודן ומיכל סהר בקריירת העיצוב שלהן, כל אחת בתחומה. ההרצאות התקיימו בלוקיישן זמני ומיוחד בפני עצמו – פביליון בצלאל. מבנה הפביליון מייצר נוכחות זמנית של האקדמיה בעיר ומהווה פלטפורמה לאירועי אמנות, עיצוב ואדריכלות עבור קהילת בצלאל, תושבי ותושבות העיר, מבקרים ומבקרות. הקמת הפביליון היא יוזמה של בית הספר לארכיטקטורה, ומהווה פרויקט משותף של סטודנטים מבית הספר לארכיטקטורה, סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית ומהמחלקה לתרבות חזותית וחומרית, בהובלתן של האדריכלית דבורה פינטו פדדה, האדריכלית עליאל קיי והמעצבת מיכל סהר.
״מה שעשיתי בגיל 5, אני עושה היום״
רותו מודן מציירת מגיל צעיר מאוד את המתרחש בחייה. כבת להורים רופאים, היא מספרת שהיה לה זמן רב עם עצמה לצייר ולכתוב. את הקומיקס הראשון שלה ציירה בגיל 5 והוא תיאר עיירה דמיונית במלחמה, ואת ההשראה לסיפור כה דרמטי, היא משתפת, קיבלה מהמתרחש סביבה, מאחר שבאותו גיל החלה מלחמת יום הכיפורים, והיא זוכרת שמסוקים רבים עברו מעל בית החולים. רותו, בשל מקצוע הוריה, התגוררה בסמיכות לבית החולים, והושפעה מן האוירה הקשה.
הסיפורים המביכים והמצחיקים שחוותה בחייה שהפכו להשראה הכי גדולה שלה, מספרת רותו. כדוגמה היא הביאה את המקרה שאירע לה כאשר קיבלה הזמנה מרגשת להציג את עבודותיה בשוודיה, כשגם הלינה וגם הטיסות כלולות. רותו כל כך התרגשה והתמלאה בציפיה וכשהגיעה לשוודיה, גילתה שמיקום התערוכה הוא לא מוזיאון אלא ספריה בחדר קטן, ואמנם תלו את העבודות, אבל בין מדפי הספרים. הסיפור מסתבך כאשר נודע לה שמי שהזמינה אותה היא בכלל הספרנית ועל חשבונה. הפארסה המשיכה כאשר הרצתה על עבודותיה ללא קהל, וחוותה מבוכה ואכזבה גדולה מכל ההתרחשות באופן כללי.
אך אז גם נפל לה האסימון. לדבריה, ״ככל שהסיפור יותר משפיל ככה הוא יותר מצחיק״. והמקרה המביך שחוותה הפך דווקא לנקודת מפנה בחייה ולחומר גלם לקומיקס הבא שלה. רותו מספרת שהספרים שהיא כותבת ומאיירת אף עוזרים לה לעבד ולהבין את המתרחש בחייה, כאשר היא משלבת את בני משפחתה ותגליות אודותיהם בספריה. ״צריך להבין שלהורים שלנו יש חיים שאנחנו לא יודעים עליהם״, היא אומרת, ומספרת שפרשית אהבים שהייתה לאביה המנוח, ניכנסה לבסוף לעלילת הרומן הגרפי שלה - ״קרוב רחוק״. לסיכומם של דברים, נראה כי העצה שרותו נותנת לנו היא להשתמש בחומרי הגלם של חיינו ולשתפם דרך העיצוב שלנו, וכך גם להתמודד גם עם מצבים וחוויות קשות שעברנו.
״האותיות הצילו אותי״
מיכל סהר התחילה את ההרצאה עם הפונט הראשון שעיצבה (פונט דרום) והפעם הראשונה שראתה אותו במרחב הציבורי, וכך חשפה אותנו לתחילת דרכה בעיצוב גופנים. ״אותיות הצילו אותי״, היא אומרת ומתארת כיצד הגיעה במקרה לתחום עיצוב האותיות בשנת 2000, כאשר נקלעה במהלך פרויקט עיצוב למצוקה טיפוגרפית - ״התחלתי לעצב את האותיות בעצמי כי פשוט לא היו לי מספיק סוגי אותיות להשתמש בהן״, היא מעידה.
מיכל מספרת שלקחו לה עוד שלוש עשרה שנים של נסיון כדי להבין כיצד לגשת לעיצוב גופנים באופן כללי ועיצוב טקסט רץ באופן ספציפי. ״אות טקסט היא מורכבת הרבה יותר מאות כותרת, כי יש בהן קונטרסט וצבע שונה בגוש הטקסט, והן דרושות המון שנים וקילומטראז׳ בתחום כדי להבין איך לעצב אותן״.
״אות טקסט היא מורכבת הרבה יותר מאות כותרת, כי יש בהן קונטרסט וצבע שונה בגוש הטקסט, והן דרושות המון שנים וקילומטראז׳ בתחום כדי להבין איך לעצב אותן״
בשנת 2015 רכשה מיכל רישיון שימוש בפונט ״פדרה״ הלטיני עבור תערוכה שעיצבה במוזיאון ישראל, כמה חודשים לאחר מכן כאשר פגשה את פיטר בילאק, מעצב אותיות סלובני שעיצב את הגרסה הלטינית של הפונט שהגיע לביקור בישראל היא פנתה אליו ושיתפה אותו בתחושותיה: ״אני נורא אוהבת את הפונט הזה, הוא נורא מוזר ואקסצנטרי, ואני רוצה לעצב לו גרסה עברית!״, והשאר זה כבר היסטוריה.
״אנחנו חיים במציאות תלת־לשונית״, אומרת סהר, עם השקת הפונט החדש שלה. הוא עדיין ללא שם, ולדבריה הוא רק קצה הקרחון של עבודה קשה וארוכה מחוץ לאור הזרקורים. לאורך השנים מיכל עשתה שיתופי פעולה רבים עם מעצבי אותיות מהעולם ולמדה לעצב במגוון שפות שונות. ״היום ציור אותיות וכתיבה בערבית חשה לי טבעית״ היא מעידה, ומספרת שהפונט החדש כולל מערכות לשוניות בשלוש שפות - עברית אנגלית וערבית, שבעה משקלים, גרסת איטליק לכל אחת מהשפות ואף גרסת מונו ספייס. והנה הצצה קטנה לפונט שקיבלנו בהרצאה, במיוחד בשבילכם.
