טיפו־נוי־לנד על אותיות, עברית וישראליות במרחבי ברלין

״אז מה את חוקרת?״
- אותיות עבריות במרחב הציבורי בברלין.
״מה, יש בכלל אותיות בעברית שם?״

אז כן, יש.

אותיות עבריות תמיד היו במרחב הציבורי בגרמניה בצורה כזו או אחרת, מאז הגיעו היהודים לגרמניה. לעתים היה מדובר במילה ״כשר״ שנכתבה על חלון ראווה של אטליז, ולעתים על פסוק על חזיתו של בית־כנסת. כלומר, נעשה בהן שימוש גם בהקשר של קודש וגם בהקשר של חול. ועל אף שיהודי גרמניה נטשו בשלב מסויים את היידיש ועברו לדבר גרמנית, אותיות עבריות המשיכו להיות חלק בלתי נפרד מן התרבות והזהות היהודית.

בית הכנסת ב-Oranienburger Straße. צילום: ניצן שלוש

בית-קפה ב-Tucholsky Straße. צילום: ניצן שלוש

עד כאן אין שום דבר מפתיע. אולם, בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה קצת שונה. בשיטוטי ברחובות ברלין נתקלתי יותר ויותר בשימוש באותיות עבריות שלא בהקשר יהודי, אלא, אם תרצו, בהקשר יותר ״ישראלי״. הכל התחיל בשנת 2017 כשהזדמנתי לדירה של חברה ברחוב Sorauer Straße בואכה גורליצר פארק. בפינת הרחוב, מול הפארק, היה בית קפה. במרכז השלט, שהתנוסס גבוה מעל דלת הכניסה, התנוסס  דימוי אחד: האות מ׳. ולא סתם מ׳ - אלא בפרנק‏־ריהל. היה זה בית הקפה ״מוגרבי״.

צילום: ניצן שלוש

״קפה מוגרבי״ הוא דוגמה מרתקת בעיני לשימוש באותיות עבריות, בגופנים עבריים, שלא בהקשר יהודי. במאמר שכתבתי ופורסם לאחרונה טענתי שדוגמאות כאלה ואחרות הן תוצר של ההגירה הישראלית המוגברת של השנים האחרונות ושהן מבטאות קשר דיכוטומי לתרבות ולזהות ישראלית.

צילום: ניצן שלוש

צילום: ניצן שלוש

ולא רק בחומוסיות עסקינן. נראה שהישראלים והישראליות הרבים שפקדו את העיר בשנים האחרונות השאירו את חותמן על המרקם העירוני ממש. סטיקירם וגרפיטי בעברית אינם דבר נדיר בשכונות מסויימות של העיר.

צילום: ניצן שלוש

צילום: ניצן שלוש

גרפיטי ״העבודה משחררת״ בשכונת נויקלן. צילום: ניצן שלוש

כשהתחלתי את המחקר הזה נעזרתי במפה של מגזין ״שפיץ״ הברלינאי המאגדת מסעדות ובתי קפה ישראליים ברחבי העיר. הנחתי שבשכונות בהן יש שפע ברים ומסעדות כאלו אמצא גם שפע של אותיות עבריות במרחב. אך למעשה התברר לי שההיפך הוא הנכון. דווקא האותיות הלטיניות נפוצות יותר במרבית המקומות אותם צילמתי ואילו הנוכחות של השפה העברית הייתה מועטה. בספרות המחקרית של השנים האחרונות התפרסמו כמה מחקרים מעניינים מסוג זה. המרחב הלשוני בכלל והמרחב הטיפוגרפי בפרט זוכים להכרה כתחומי מחקר לגיטימיים ומרחיבים את המחקר והשיח סביב עיצוב גרפי באקדמיה.

אז מה כל זה אומר, בעצם? האם יש הבדל בין חומוסיה ברלינאית המתהדרת בלוגו עברי לבין אחותה בעלת הלוגו הלועזי? אני טוענת שכן.

אם נצא מנקודת הנחה שאותיות וגופנים הם חלק בלתי נפרד מן התרבות העברית, אז השימוש בהן, או היעדרן, משפיע בהכרח על האווירה במקומות הללו ועל רבדים סמויים וגלויים המתוקשרים לקהלים מסויימים. למשל, לשימוש בגופן פרנק־ריהל בלוגו של קפה מוגרבי יש משמעות הידועה לחלקנו. הגופן הזה עוצב בגרמניה בראשית המאה העשרים והוא אחד הגופנים הפופולריים ביותר (אם לא הפופולרי ביותר) במרחב החזותי העכשווי בישראל. השימוש בו בבית קפה בבעלות ישראלית בעיר מחוץ לגבולות ישראל מתקשר בו זמנית גם לתרבות עברית, ישראלית, וגם למיצוב בינלאומי של אותה התרבות. הגופן שנולד בחלק זה של העולם חוזר אליו לאחר גלגולים רבים מעבר לים וטעון ברבדים תרבותיים וסמבוליים שלא היו לו בתחילת המאה העשרים.

קפה פילץ העכשווי בשכונת נויקלן. צילום: ניצן שלוש

״קפה פילץ מאחל שנת שלום וכל טוב״. מתוך עיתון ״הארץ״, 29 בספטמבר 1943. באדיבות ארכיון ״הארץ״ בספרייה הלאומית.

לעתים הקשר למרחב וזמן אחרים פחות מופשט והרבה יותר נוכח, כמו במקרה של ״קפה פילץ״ בשכונת נויקלן. פילץ הברלינאי הוקם על ידי נינו של אריה פילץ, מהגר פולני אשר פתח את ״קפה פילץ״ על חוף ימה של תל־אביב בסוף שנות השלושים. לפילץ הארצישראלי הגיעו הסועדות וסועדים בלבוש אלגנטי כדי לסעוד את ליבם באוכל צרפתי משובח. המקום היה חביב על קציני הצבא הבריטי מחד, וכן על פעילי מחתרת יהודיים מאידך. בפילץ הברלינאי, לעומת זאת, מוגשות מנות ״ישראליות״ באווירה לא מתיימרת.

מבחינה חזותית, הקשר בין שני המוסדות מתקיים גם בלוגו. פילץ הברלינאי מתהדר בלוגו שהוא העתק כמעט מדוייק של זה משנות השלושים. העברית בו נוכחת מאד לצד דימויים נוספים שמרמזים על ארץ מוצאו - קו החוף של ישראל ושמש זורחת. אך יחד עם זאת, האווירה במקום אינה ״ישראלית״ בהכרח ומרבית הנוכחים מגיעים מארצות שונות. כמו אז גם היום השלט משלב אלמנטים של לוקאליות ובינלאומיות בו זמנית לצד קורטוב של על זמניות ונוסטלגיה.

מסקרן לראות מה קורה לגופנים עברים ולאותיות כשהן משתחררות מכבלי הדת והגאוגרפיה. כבר נטען שתהליכים דומים עוברים על השפה העברית בברלין וגם על הספרות העברית בעיר. עכשיו נותר רק לראות מה יקרה בשנים הקרובות - האם התופעה תתגבר, או שמא מדובר במשהו שולי ורגעי? אני, בכל אופן, אמשיך לצלם עוד אותיות.