טיפו־נוי־לנד טיפוגרפיה עברית בגרמניה בתחילת השלטון הנאצי – ראיון
ראיינתי את טוביאס אברכט־הרטמן על טיפוגרפיה עברית ולועזית בשנים הראשונות של שלטון הנאצים בגרמניה, בעקבות ספרו החדש ״העיצוב החזותי בעיתונות היהודית בגרמניה 1938-1933״
היי טוביאס! מה שלומך? ראשית, נהניתי מאוד לקרוא את הספר שלך! שמתי לב שהמחקר שלך מתמקד בעיתונים יהודיים בגרמניה בשנים 1938-1933. מה היה כל כך ייחודי בתקופה הזו?
תודה, אני שמח מאוד על הוצאת הספר. הייחודיות של אותה תקופה הייתה שבשנת 1933 החלה המפלגה הנאצית לשלוט בגרמניה והחלה ליישם משטר אנטישמי. במקביל הם תקפו את העיתונות החופשית, והחלו להשתמש בתקשורת למטרות תעמולה. הייתה לכך השפעה עצומה על עבודת העיתונאים. התבוננות בעיתונים יהודיים בשנים אלו פירושה מיקוד בצורות של ביטוי עצמי יהודי בסביבה משתנה מהותית.
עיתונים אלה היו המקום הבטוח היחיד ליהודים להתבטא באותה תקופה?
לאחר מלחמת העולם הראשונה, דווקא אינטלקטואלים יהודים צעירים החלו לפרסם בעיתונים חדשים שהוקמו ברפובליקת ויימאר. יהודים יכלו להביע דעות מגוונות כחלק מחברה פלורליסטית יחסית. הנאצים אילצו יהודים לעזוב מקצועות כאלה, ורבים נאלצו להגר או התחילו לכתוב בעיתונים יהודיים. לאחר 1933 הפכו העיתונים האלו לדרך היחידה לביטוי עצמי עבור יהודים.
אז כשאתה מסתכל ומנתח את העיתונים היהודיים האלה, באילו צורות של ביטוי עצמי חזותי היית אומר שהם השתמשו?
קודם כל, מעניין שאותם עיתונים השתמשו בכלל בוויזואליה. באותן שנים עיתונים באופן כללי בגרמניה רק התחילו להוסיף ויזואליות לטקסט, שהיה המדיום העיקרי למידע. ובנוסף, בתוך המסורת היהודית יש לדימויים מעמד אמביוולנטי, בשל הדיבר השני בעשרת הדברות, עם זאת, באותו זמן אמנות וצילום הפכו חשובים לביטוי החיים המודרניים, ובמיוחד התנועה הציונית אימצה את צורות הביטוי החזותיות העיקריות הללו.
אתה דן במתח הזה גם בהקשר של טיפוגרפיה. הופתעתי שהדיון "פראקטור/אנטיקווה" מצא את דרכו גם לעיתונות היהודית.
כן. טיפוגרפיה הייתה האלמנט החזותי המובהק ביותר בעיתונים יהודיים רבים. טיפוסי האות עיצבו באופן משמעותי את "זהותו" של עיתון. טיפוסים דמויי פראקטור סימלו את המסורת, בעוד שאנטיקואה הדגימה השקפה מודרנית יותר. עיתונים יהודיים נצטוו לא להשתמש יותר באותיות גותיות, לכן, רואים שינוי בכותרות שלהם. הם יצרו אותיות שהיו דומות לסגנונות Fraktur, עד שבשלב מסוים סומן פרקטור כטיפוס "לא גרמני" ו"יהודי". זה מדגים עד כמה הייתה המדיניות הנאצית שרירותית בכל הנוגע לאמצעים האנטי־יהודיים והתעמולה שלהם.
אתה מתכוון לאיסור הידוע לשמצה של 1941?
אליו בדיוק. חלק מהעיתונים הפסיקו להשתמש ב־Fraktur כבר לפני 1933. ה־Jüdische Rundschau הציוני, למשל, רצה להבדיל את עצמו מהעיתונים היהודיים ה"גרמניים" המסורתיים באותה תקופה. זה נעשה גם על ידי שימוש בטיפוס אות מודרני ספציפי.
אז הבחירה להשתמש בפרקטור בזמן מסוים שיקפה תחושת שייכות לאומה הגרמנית עבור חלק מהעיתונים והמעבר לאנטיקווה נכפה על חלקן בעוד האחרים פשוט התאימו את עצמם לרוח הזמן בעזרת הפונט?
נכון. עבור כמה מן העיתונים היהודיים סימל הפרקטור את השתייכות לאומה ולמסורת הגרמנית. אחרים בכל מקרה התרחקו ממנו, או השתמשו בו רק למטרות מאוד ספציפיות, כמו כותרות של קטעים שמפנים ישירות לנושאים היסטוריים או מסורתיים.
כתבת בספר שלעיתונים יהודיים היה עניין גובר בתרבות ובהיסטוריה היהודית בשנות השלושים. האם זה כלל פונטים עבריים מודרניים?
היה עניין גובר בתרבות ובהיסטוריה היהודית, גם מתוך אינטרס להפגין את עושרה כבסיס לזהות יהודית חדשה בגרמניה הנאצית. כך שניתן לומר בהחלט שהתעניינות באותיות עבריות גברה באותה תקופה. מעניין שבהתחלה היתה להן בעיקר קונוטציה דתית - לפעמים אפילו בצורה אמנותית יותר - ואילו מאוחר יותר, דווקא בעיתונים הציוניים, זכו הפונטים המודרניים ליותר תשומת לב. היו עוד כמה מאמרים על עברית מודרנית שמצאתי, אבל לא הצלחתי לזהות שיח ספציפי על טיפוגרפיה עברית מודרנית.
אני כבר מניחה שזו שאלה לפרויקט הדוקטורט של מישהו אחר… תודה רבה!
