שלושה גופנים לשימוש חופשי עוצבו על ידי סטודיו ׳פונטף׳ בהשראת העיר תל־אביב

תל־אביב היא עיר שפניה לנצח אך גם ליום יום. היא מפה מדומיינת של אפשרויות, קישורים וצרכים. היא שקטה ורועשת, מענגת ומסויטת, מדהימה וביתית. היא אוסף של פרקטיקות המאפשרת לכל אדם לקרוא אותה על־פי דרכו, לפענח את כלליה ולכתוב את סיפורו האישי בתוכה. כזה הוא גם סיפורו של ינק יונטף. הרחוב הוא המרחב הפואטי, המנטלי והפיזי בו מתקיימת עבודתו. כבר שלושה עשורים מנתח ינק יונטף את העיר תל־אביב וחותר להבינה ברמה הטיפוגרפית. כיום הדברים מבשילים לכדי שיתוף פעולה עם מחלקת השימור של העירייה, מה שיוליד מאגר פונטים שישמש את בעלי העסקים בעיר.

״שיתוף הפעולה עם מחלקת השימור של עיריית תל־אביב החל כבר לפני כחמש שנים כחלק מתוכנית ׳בית ליבלינג׳. מדובר ביוזמה משותפת של עיריית תל־אביב וממשלת גרמניה לקידום וחשיפת תחומי האדריכלות, בדגש על האדריכלות המודרנית. לקחו את בית ליבלינג, שהוא ללא ספק אייקון אדריכלי לתקופה, והחליטו להקים בו מרכז למורשת העיר הלבנה. כך שלא מדובר בעוד עבודת שימור סטנדרטית. התכנית הייתה לקבץ אנשי אמנות, עיצוב ויצירה, ולהציע רעיונות לשימור. אחת ההצעות שלי הייתה לעשות פונט בשם ׳ליבלינג׳, ומשם התחיל הקשר עם מחלקת השימור. כעבור כמה זמן הם הגיעו לסטודיו והתעניינו בדברים שאת רואה פה, ומשם עלה הרעיון לעשות מחקר בתחום השילוט ההיסטורי בעיר תל־אביב.״

ואכן יש רגע מרגש ומרתק בכניסה לחלל העבודה של ׳פונטף׳, סטודיו המתפקד כמעין סדנה מן העבר. הוא קטן אך נדמה כי הוא מכיל הכל: קירות הגדושים שלטים של בתי עסק מתקופות שונות, אוסף מפואר של ספרות טיפוגרפית וכמובן מרחב העבודה הפרטי שלו ושל שותפו לסטודיו ולעשייה, דניאל גרומר. חלל עמוס וטעון החושף בקלות את הפעילות האינטנסיבית הנעשית בו.

ינק יונטף הוא מעצב גרפי המתמחה בעיצוב אותיות וטיפוגרפיה, בוגר בצלאל (1989) וזוכה פרס אדמונד דה רוטשילד 2020 בתקשורת חזותית. ליונטף תרומה ניכרת בהתהוות האות העברית ובהעשרת התרבות החזותית המקומית. הוא חקרן בלתי נלאה, ובעבודותיו הוא מייצר עוד ועוד ביטויים לאות העברית, משמר מסורות ומחייה קלאסיקות עבריות.

הקשר בין טיפוגרפיה לאדריכלות | מתוך מצגת המחקר של סטודיו ׳פונטף׳

עיקר המחקר העכשווי בסטודיו הוא להתחקות אחר מופעים טיפוגרפיים ברחובות תל־אביב על מנת ליצור מערכת פונטים אשר תתאים לסגנונות הארכיטקטונים השונים בעיר, כאשר המחקר הוא תולדה של הקשר הבלתי אמצעי בין אדריכלות לטיפוגרפיה. כפי שמהותה של הטיפוגרפיה אינה באלפבית לכשעצמו, מהותה של האדריכלות אינה בתוכנית מתאר גנרית. שתיהן, במידת מה, עוסקות ביחס לפיצול שבין צורה לתוכן ובין פנים לחוץ.

״המחקר ברובו מתבסס על אוסף הצילום שלי. התיעוד שלי מתפרס על פרק זמן של יותר מעשרים שנה. מרבית הדברים שתיעדתי כבר אינם - הבניינים נהרסו או שופצו או שהשילוט הושחת. התבססתי גם על ׳אוסף רובינזון׳, אוסף חשוב המתעד את תולדות תל־אביב עוד מראשיתה באמצעות ליטוגרפיות, תצלומים, כתבי יד, ספרים ועוד. כמובן שהסגנון האדריכלי עניין אותי, אבל יותר מכל אני מנסה לדלות אלמנטים טיפוגרפיים. כבר בהתחלה הייתה תל־אביב מרכז היישוב היהודי, כך שהדברים האלה משקפים במידה רבה את מה שהתרחש בארץ כולה. הטיפוגרפיה היא אולי מזערית, אבל מבחינתי אני יכול להסיק אילו טרנדים וטכניקות שלטו באותה תקופה.״

המחקר התמקד בשלוש תקופות בתולדותיה של העיר תל־אביב, שמהן גזרו השניים שלושה סגנונות עיצוביים: הסגנון האקלקטי, הסגנון הבינלאומי והסגנון הברוטליסטי.

הסגנון האקלקטי 1900-1930

האופטימיות שנלוותה לתחילת ההתיישבות העברית בארץ גרמה לאדריכלים רבים לנקוט בגישה של אקלקטיזם, עירוב סגנונות שונים ולפעמים סותרים ומנוגדים. הוא שילב סגנונות מודרניים עם אדריכלות קלאסית, אר־דקו, אר־נובו ואדריכלות מזרח־תיכונית, וכך התקבלה תחושה אירופית ובה בעת אוריינטלית. בהקשר הטיפוגרפי, ניתן היה לזהות מספר מגמות מעניינות כאשר מקור ההשראה המרכזי היה מוטיבים מהחי והצומח שבבסיס האר־נובו. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש נרחב בריבוי סריפים, אותיות בעלות קונטרסט חריף בין הקווים האופקיים לקווים האנכיים, שימוש באותיות צרות ורחבות והעדפה של צורות מעוקלות ואורגניות על פני קווים ישרים ומוקפדים. מאפיין נוסף שיונטף זיהה נגע לגובה אותיות אחיד בכותרות ראווה, ללא אסנדרים מעל קו הגג וללא דיסנדרים מתחת לקו הבסיס.

״מה שמיוחד בסגנון האקלקטי הוא שאין התאמה סגנונית בין שלושת השפות. כשהמנדט מגיע לארץ, הוא פשוט מאמץ את מלאי הפונטים שיש פה. הם לא מפתחים משהו חדש ונוצר מאפיין טיפוגרפי שהוא קיבוץ גלויות. יש הבדלים גדולים וחוסר התאמה בכל מיני פרמטרים וזה יצר קומבינציות טיפוגרפיות חד־פעמיות. לכן קיבלנו החלטה שנכון לעשות שני משקלים שונים בסגנונות שונים על מנת לתת ביטוי לאסתטיקה הזאת. למרות שאין קו מקשר בין הסגנונות, כל אחת מהשפות נשארת נאמנה למקורות שלה ומצליחה ליצור הרמוניה עם שתי השפות האחרות.״

• 
• 
• 
• 
• 

הסגנון הבינלאומי 1930-1950

הסגנון הבינלאומי (שהושפע מאוד מן הבאוהאוס) הוא סגנון אדריכלי התופס את הקישוט כפשע ודוגל בפשטות ותכליתיות. הוא נשען על גישה תרבותית־חברתית המבקשת למקד את הפוקוס האדריכלי במעמד הביניים וצרכיו המינימליים. עקרונות הסגנון הזה תאמו את הלך הרוח החברתי ששרר בתל־אביב באותה תקופה - הכורח הכלכלי בבניה מהירה, פשוטה וחסכונית והצורך להתאים את אלו לערכים סוציאליסטיים, חילוניות וחגיגיות מאופקת.

מבחינה טיפוגרפית התפתח סגנון שהעדיף את השימוש באותיות נטולות קווי סיום ומופשטות צורה, גגות ובסיסים מאוזנים וקווים שווי-עובי. בניגוד למאפייני התקופה האקלקטית, עיצוב זה מייצר תחושה של ארגון, סדר ותכנון. מעצבי האותיות באותה תקופה נעזרו בכלי שרטוט והתבססו על צורות גיאומטיות בסיסיות - מרובע, משולש ועיגול. במקביל, ברחובות העיר ניתן היה למצוא מגוון טיפוגרפי עשיר ומקורי אשר נוצר בידי אנשים שמלאכתם אינה עיצוב אותיות - רעיונות ייחודיים ופתרונות אלטרנטיביים המקדשים את הפונקציונלי והמופשט.

• 
• 
• 
• 
• 

הסגנון הברוטליסטי 1950-1970

הסגנון הברוטליסטי הוא סגנון באדריכלות שתכליתו ייצוג של מכניזם והדגשה של החומרים העירומים של הבניין - שלד, בטון וברזל. הערצת המכונה באותן שנים הולידה ניסיון אוטופי לכונן אתיקה אדריכלית חדשה שתסיג לאחור דעות קדומות - חומר הבנייה החשוף כמשל לאמת חומרית, צורנית ופונקציונלית. סגנון זה הביא עימו גם שימוש מסיבי בשילוט ניאון ובפלסטיק, ואף לעיתים אותיות החקוקות בבטון. באשר לפרקטיקה הטיפוגרפית, האותיות התאפיינו בפרופורציות ריבועיות ועגולות, מה שהעניק לשילוט מראה יציב ונוכחות מוצקה.

• 
• 
• 
• 
• 

להורדת מאגר הפונטים