השירה הקליגרפית של הוצאת עקד - חלק א'

במהלך שיטוטיי הרבים בחנויות ספרים משומשים, לשם תיעוד טיפוסי אותיות מספרים ישנים, התוודעתי לכמה מספרי השירה המוקדמים שפירסמה הוצאת ״עקד״, בהם בלט שימוש בקליגרפיה במקום בפונטים. כל השירים היו כתובים ומנוקדים בכתב־יד קליגרפי מוקפד, וכל ספר התהדר בסגנון כתב ייחודי, מלווה באיורים או ביצירות אומנות בסגנונות שונים, לעיתים קרובות אפילו דומים בסגנונם. הדבר נראה חריג בהשוואה לספרי השירה בני ימינו, שרובם מעוצבים בטיפוגרפיה מינימליסטית בפונט פרנק־ריהל. השאלה ההכרחית שעלתה הייתה - מדוע טרחה הוצאת עקד והשקיעה בכתיבת כל אחד מהספרים בכתב ידני ומייגע, במקום להשתמש בפונטים קיימים בסדר דפוס?

השאלה ההכרחית שעלתה הייתה מדוע טרחה הוצאת עקד והשקיעה בכתיבת כל אחד מהספרים בכתב ידני במקום להשתמש בפונטים קיימים בסדר דפוס?

לשם כך החלטתי לחקור את ההוצאה המסקרנת הזאת. גיליתי שהיא הוקמה בשנת 1958 על־ידי המשורר והמבקר איתמר יעוז־קסט ואחותו, מריצה רוסמן. יעוז־קסט היה העורך הראשי והאחראי על התוכן בעוד רוסמן שימשה כזרוע המבצעת והמפיקה בפועל של הספרים. בתחילת דרכה ״עקד״ יועדה לשירה ובמשך השנים התרחבה גם לתחומי ספרות נוספים. הספרים שיצאו לאור בכתב הקליגרפי פורסמו בעיקר בשנות החמישים והשישים ואת מילות השירים כתבו וניקדו אמנים ומעצבים שונים בסגנון כתב ייחודי לכל ספר.

בין המעצבים הרבים שעבדו עם הוצאת עקד בתחילת דרכה היה גד אולמן. אולמן, יליד 1935 שמתגורר כיום בתל־אביב, הוא אמן רב־תחומי ומעצב גרפי הידוע בהתמחותו בסגנונות ההדפס האמנותי. ביקשתי ממנו לספר קצת על תהליך העבודה בעיצוב ובפיתוח הסגנונות הקליגרפיים.

שלום גד, תוכל לספר לנו איך התחילה ההתקשרות שלך עם הוצאת עקד?

״בהיותי סטודנט בבצלאל בשנה השלישית בסוף שנות החמישים, הגיעה אלי, במיוחד לירושלים, אישה שהציגה את עצמה כמריצה רוסמן. היא חיפשה מישהו שיכתוב ספר שלם בכתב־יד קליגרפי והמליצו לה עליי. למדתי בקורס הכתב הידוע של ירחמיאל שכטר והייתי בין הסטודנטים הבולטים, בו גם פיתחתי סגנון כתב משלי (ששימש אותי גם בפרויקט הגמר ולימים גם הפך לפונט), וגם חקרתי והתעמקתי בכתבי־יד עתיקים ובהיסטוריה של הכתב העברי. מריצה ששמעה על כשרון הכתיבה שלי, הציגה את עצמה ואת ההוצאה שהיא ואחיה הקימו כהוצאה חדשנית ואוונגרדית."

"לדבריה, הייחוד של ההוצאה החדשה בא לידי ביטוי בתרגומי שירה שהוצאות ספרים אחרות לא פרסמו עד לאותה עת, והם כללו סופרים ומשוררים שמעולם שלא תורגמו (עד אז) לעברית, כמו שירה צרפתית, אמריקאית, יוונית־קלאסית או אפילו שירה אפריקאית. עד לאותה תקופה שלטה בארץ התרבות המזרח אירופית - שירה רוסית או פולנית, והוצאת עקד ויעוז־קסט ורוסמן הצעירים, ראו להם כמטרה להציג תכנים חדשים לעולם הספרות של המדינה הצעירה.״

• 
• 
• 
• 
• 

מה עמד מאחורי ההחלטה שכל השירים יהיו דווקא כתובים? לא פשוט וזול יותר להשתמש בגופן קיים?

״צריך להבין את המציאות שהיתה בזמנו. מלאי הגופנים שהיה זמין בסוף שנות החמישים היה מצומצם מאוד וכאלה שכללו גם מערכת ניקוד היתה מצומצמת עוד יותר. סדר דפוס של ספר עם ניקוד מלא היתה מלאכה לא זולה כלל, והעלות היתה כבדה מאוד להוצאת ספרים בתחילת דרכה. רוסמן, בהיותה המפיקה, חיפשה פתרונות יצירתיים כדי להוזיל את עלויות ההפקה, העיצוב והדפוס, וכך נולד הרעיון לשכור מעצבים צעירים בעלי כישרון בכתיבה־תמה שיכתבו וינקדו את השירים.״

כלומר, זול יותר לכתוב את השירים בכתב קליגרפי מאשר לסדר פונטים בסדר דפוס עם ניקוד? הכתיבה לא מאריכה את תהליך העבודה?

״התהליך לחלוטין זול ומהיר יותר. אני אישית הייתי מאוד זריז ומדויק בכתיבה. כתבתי בציפורן ודיו על נייר והכתיבה היתה זורמת ומהירה. לקח לי כשבוע לסיים את הספר הראשון, וקח בחשבון שעשיתי את זה בשעות הפנאי. בתור סטודנט צעיר, כמובן ששמחתי והוחמאתי מעצם הפנייה וההזדמנות לעבודה ולפרסום, למרות שהתמורה הכספית לא היתה גבוהה במיוחד.״

במבט לאחור, הספרים האלה נראים קצת כמו ספרי אומן מעוצבים, מכיוון שפרט לכתב־היד משולבים בו גם איורים ויצירות אומנות, והם בהחלט לא נראים כמו ספרים שהודפסו בהפקה זולה.

״צריך להבין את המציאות שהיתה בזמנו. מלאי הגופנים שהיה זמין בשנות ה־50 היה מצומצם ומלאי הגופנים שכלל גם מערכת ניקוד היה ממש מזערי״

״יש לזקוף גם את זה למריצה רוסמן. היא היתה יזמית אמביציוזית ובעלת תעוזה ויכולת להשיג את המקסימום במינימום עלות, וזאת בלי להתפשר על הנראות והעיצוב. למשל, היא גילתה על הטכנולוגיה של דפוס הסטנסיל שמבוסס על העתקים בשעוונית. עשו במכונה הזו שימוש במקומות כמו משרדי עריכת דין או שמאות, כדי להוציא חוברות בכמות גדולה של עותקים. אבל מריצה הסבה את הטכניקה הזו לצורך הפקת הספרים הראשונים שיצאו בעקד. כך האומן היה יכול לאייר ישירות על סטנסיל השעוונית. אמנם כמות העותקים שמכונת הסטנסיל הדפיסה היתה מוגבלת ביחס לסדר דפוס, אבל השיטה הזו היתה זולה בצורה משמעותית. למיטב זכרוני, ובאופן הזה עבדתי עם עקד על חמישה או שישה ספרים, ובכל אחד מהם איתגרתי את עצמי לכתוב בסגנון כתיבה אחר.״

בחלק הבא, שיפורסם בקרוב, נסקור מעצבים נוספים שעבדו עם הוצאת "עקד".