בשנים האחרונות, הריזוגרף התחיל להגיח מחדש ולככב בעולמות העיצוב, האמנות והדפוס. ממה בדיוק נובע ההייפ של המדפסת היפנית הזו? מה קרה שהיא פתאום עשתה קאמבק מהאייטיז? ומה היתרונות שהיא מציעה לעומת שיטות ההדפסה האחרות? לשמחתי, גיליתי שהפרינט עדיין חי ובועט.
הריזוגרף הומצא בשנת 1982 בטוקיו על־ידי חברת Riso Kagaku Corporation, אשר מייצרת את כל הריזוגרפים בעולם עד עצם היום הזה. מכאן מגיע השם ריזוגרף (משמעות המילה ״ריזו״ ביפנית היא ״חזון״ ו־״קאגקו״ זה ״מדע״). במהלך שנות ה־80 היה אפשר למצוא מדפסות ריזוגרף כמעט בכל משרד ומוסד, מבתי ספר ועד אפילו כנסיות. בשל היותו ידידותי למשתמש, מהיר ביותר (2 דפים לשניה) וזול מאוד מבחינת הדפסה כמותית.
הדיו של הריזו מבוסס על פולי סויה, מה שהופך את השיטה להרבה יותר אקולוגית וכלכלית מדפוס דיגיטלי
לקרוא לריזוגרף ״מדפסת״ זה לא לגמרי מדויק, מאחר והיא בעצם מיזוג היברידי של מכונת השכפול ״מימיוגרפיה״ (סוג של Xerox עתיק) יחד עם הדפס משי. כמו בדפוס המשי, התהליך נעשה ב״שכבות״: לכל שכבה צבע משלה, והדף עובר דרך המכונה מספר פעמים, כל פעם בשביל להוסיף שכבה בצבע נוסף. התוצאה הסופית מורכבת מהשילוב היפיפה של כל הצבעים העזים בשכבות השונות.
הדיו של הריזו הוא על בסיס סויה, מה שהופך את השיטה להרבה יותר אקולוגית וכלכלית מדפוס דיגיטלי. זה גם אומר שסוגי הנייר שמדפיסים עליהם חייבים להיות ללא ציפוי (Uncoated), על מנת שהדיו יוכל להתייבש ולהטמע בסיבי הדף. צבעי הדיו בוהקים במיוחד, וכוללים גם מגוון רחב של צבעים פלורסנטיים. בדומה להדפסת ״פרוצס״ – עבור כל צבע יש תוף יחודי במכונה, שמוציאים ומחליפים אותו בכל פעם לפי מה שרוצים להדפיס.
מאסטר- מדפסת hawaijj
מאז האייטיז, טכנולוגיית הדפוס המשיכה להתפתח ולהשתכלל. עם הזמן הריזוגרף כבר לא נותר המכונה העיקרית במשרדים ומוסדות. אבל בקרב אמנים, מדפיסים ״פאנקיסטים״ עצמאיים ובתי הוצאה לאור נישתיים, המכונה לא נשכחה ונשמרה ככלי חשוב. מצאו בה שימוש ״מחתרתי״ יותר, למטרות הפצה המוניות כגון הדפסת פנזינים וגם בשביל פליירים ופוסטרים עם מניעים פוליטים.
בשנים האחרונות יוצרים מצאו בריזו שימוש ״מחתרתי״, למטרות הפצה המוניות כגון הדפסת פנזינים וגם לפליירים ופוסטרים עם מניעים פוליטים
כיום הריזוגרף נחשב ״וינטג׳״, אך יחד עם זאת (ואולי בזכות), הוא חווה מעין תחיה מחדש והתחילה להתפתח סביבו תרבות שלמה. מספיק להקליד את ההאשטאג risograph# באינסטגרם בשביל להבין שהמילניאלס לגמרי החזירו אותו למיינסטרים, והוא בעצם הפטיפון של עולם הדפוס.
מֵחַיֵי הָרִיזוֹ בישראל
כדי להבין מתי בדיוק הריזוגרף עשה את דרכו לארץ ופרץ לתודעה בקרב קהילות העיצוב והדפוס בישראל, נפגשתי עם המייסדים של ״זֺהרה״ (Zohara) וחוויאג׳ (Hawaijj), שני סטודיואים לדפוס ריזו בתל־אביב.
אז ספרו לי קצת על מי אתם ומה אתם עושים?
מימין לשמאל: שיין ארצי, יותם גרדי, מאיה וספי־להק ואלי בבג'נוב
שיין: אני שיין (Shane) ארצי, בן 30 והבעלים של סטודיו חוויאג׳ שמתמחה בדפוס משי וריזו. מעבר לדפוס אני גם עוסק בפרויקטים רבים מסוגים שונים – בין השאר: איורים, ציורי קיר, תערוכות אינטראקטיביות, עבודות עם סאונד ועם דיו מוליך חשמל.
יותם: אני יותם גרדי, בן 30 מתל־אביב ואחד הבעלים של סטודיו זֺהרה המתמחה בריזוגרף. סיימתי לפני שנה לימודי תקשורת חזותית בבצלאל יחד עם אלי ומאיה שותפיי לסטודיו, וכיום אני גם עובד כמעצב בחברת הייטק.
אלי: אני אלי בבג'נוב, בן 31 וגר תל־אביב. אני עובד כמאייר בוויקס ואחד מהבעלים של סטודיו זֺהרה.
מאיה: אני מאיה וספי־להק, חיה בתל־אביב ועובדת בסטודיו לעיצוב. אני השותפה השלישית בסטודיו זֺהרה.
רוני פחימה, לפנזין גוף חימום
איך כולכם הגעתם לריזו? ומה גרם לכם לרצות להביא את הבשורה לתל־אביב?
שיין: גדלתי בארה״ב, והגעתי לזה כשעבדתי לפני כמה שנים כאחראי בחנות ספרים בבוסטון. החנות הייתה מעורבת בהרבה אירועים תרבותיים כגון הופעות וסדנאות, והיה לה מגזין רבעוני. במרתף החנות היה ריזוגרף ישן וחלוד שלא עבד. הסתקרנתי והתחלתי לשחק עם זה קצת ולנסות לתקן אותו. כשהצלחתי היינו מדפיסים עם זה הכל: פליירים ופוסטרים לאירועים וגם את המגזין. הבנתי כמה פוטנציאל ליצירתיות יש במכונה הזו ומאז אני מכור אליה. לבסוף השקעתי וקניתי ריזוגרף משלי. כשהחלטתי לעלות לארץ, ידעתי שאין סיכוי שלא אקח אותו איתי.
יותם: אנחנו גילינו את הריזו ממש לא מזמן. כשהיינו בשנה ב׳, חברה מהלימודים הביאה איתה לשיעור כמה ספרים שמצאה בחו״ל והודפסו בריזו, זה מה שגרם לי להתעניין. שנה לאחר מכן, אלי ואני נסענו לחילופי־סטודנטים בגרמניה, שם בתי־הספר לעיצוב החזיקו מכונות ריזוגרף משלהם. לשמחתי ביליתי הרבה שעות עם הריזו וככה הבנתי את הכוח של הדבר הזה. בברלין ובכלל בכל אירופה סצנת הריזוגרף מאוד ערה ופעילה: מקיימים ירידים, מחלקים פנזינים בכל מקום, ויש קהילות של ממש. כשחזרתי לארץ התבאסתי שאין את זה פה, כי כמו בהרבה תחומים, כל מה שחם בחו״ל מגיע לכאן הרבה יותר מאוחר. ככה התחלנו לחשוב על איך לגרום ל־Subculture הזו להגיע אלינו מהר יותר.
איך אתם מסבירים את זה שהריזוגרף פתאום חזר להיות פופולארי?
עבודה של אייל אליעזר שהודפסה ב־Hawaijj.
שיין: זה חלק מה־Analog Revolution. כולם פתאום רוצים מוצר מוחשי, שהשקיעו בו מאמץ אישי ומחשבה מראש, שלא מגיע בפס ייצור. מאחר והריזו הוא סוג של הילד הממזר של מכונת הזירוקס התעשייתית ודפוס המשי האמנותי, זה גורם לשילוב ממש מעניין. אנשים מתחומי היצירה כנראה קלטו שזה מדיום מיוחד. שלא כמו סוגי דפוס אחרים הריזו מאפשר הרבה משחק, ניסוי וטעיה, וגם להוציא הרבה גרסאות שונות מבלי לרוקן את הכיס.
אלי: קיים קצת מיאוס מהדפוס ה״רגיל״, לפלוטר למשל יש מראה מאוד מסויים. הוא איכותי ומדוייק כמובן, אבל בסופו של דבר כשמסתכלים על העבודות שמודפסות בו, הכל נראה אותו הדבר. כמו ששיין אמר, בעולם המאוד דיגיטלי של היום יש פתאום חיפוש אחר הקראפט, Handmade. יש חשיבות למה שאתה תולה על הקיר, מי יצר אותו ואיך. עוד לפני שנחשפנו לריזו, זה היה ניכר בהתעוררות של דפוס המשי ובשימוש בטכניקות דיגיטליות שבניסיון לחקות דפוס ידני. אנשים היום רוצים ייחודיות, והם יבחרו דווקא את הגרסה עם הפגם הקטן, כי היא השונה והמיוחדת.
אז אתם בעצם אומרים למעצבים ״בואו להדפיס אצלינו בריזו, דווקא בגלל שזה יוצא לא מושלם״?
מאיה: בסופו של דבר צריך להיות מודע לטכניקה, לחסרונות וליתרונות. אני חושבת שכדאי לחבק את החסרונות האלו, לעבוד איתם וליהנות מהתהליך. כל עותק הוא טיפה שונה, כל הדפסה היא הפתעה, אי־אפשר לצפות בדיוק מה יצא כי זה לא יהיה דומה בכלל למה שראינו במסך המחשב. לדעתי זה הרבה יותר מעניין לייצר פרויקט בצורה הזו. להדפסת ריזו יש גרעון טבעי שנותן לה מראה מאוד מיוחד וכמובן יש את היתרון של צבעי הספוט עם מגוון הרבה יותר רחב מ־CMYK. יש צבע לבן, יש צבעים מטאליים וזרחניים... עם כאלה אפשרויות יפות קשה לקרוא לזה ״טעויות״.
"ככל שמדפיסים יותר ״טעויות״ בריזו, הסיכוי שזה ייצא ״מושלם״ הוא יותר גדול. למשל, כשמשנים את סדר ההדפסה של השכבות בצבעים השונים, התוצאה תצא אחרת לחלוטין"
שיין: דווקא ככל שמדפיסים יותר ״טעויות״ בריזו, הסיכוי שזה ייצא ״מושלם״ הוא יותר גדול. למשל, כשמשנים את סדר ההדפסה של השכבות בצבעים השונים, התוצאה תצא אחרת לחלוטין, ואולי פתאום מבינים שהסדר הלא מתוכנן הזה הוא דווקא נכון יותר לאפקט שרוצים להגיע אליו. אני תמיד אומר לאנשים שבאים להדפיס אצלי לבוא עם ראש פתוח ובלי רעיון מוגדר מראש. בשימוש בהדפסת ריזו עבודת המעצב לא מסתיימת בלשלוח קובץ דיגיטלי ולאסוף לאחר ההדפסה. יש עבודה מעבר, שדורשת תקשורת ממושכת בין המעצב לדפס ושיתוף פעולה, סיעור מוחות ביחד. רוב האנשים שאנחנו מדפיסים עבורם הם חברים מהתחום, ואם הם לא היו חברים בהתחלה הם הופכים להיות חברים בגלל העבודה המשותפת על הפרויקט שלהם. אני מאמין שהשת״פ הזה נותן לפרויקט הרבה יותר לב.
רננה עירשי, פרט משער לעיתון, שבוע העיצוב 2019
מהמם. אז מה אתם מאחלים לעצמכם לעתיד, ולתחום הזה בארץ? אפשר לומר בבטחה שהפרינט לא מת?
יותם: אנחנו בעיקר מקווים להמשיך להתנסות בריזו בעצמנו, וכמובן ליצור בזה עוד עניין בישראל ולהגדיל את הקהילה ואת כמות האנשים שעוסקים בזה. הלוואי ושבעוד חמש שנים יהיו עוד סטודיואים כמו שלנו ושל שיין, שיוציאו מלא הדפסות מיוחדות ומגניבות ויקדמו אמנות־שוליים. הסטודיו שלנו הוא לא עסק במובן הקלאסי, אנחנו לא בית־דפוס שמגלגל מאות אלפי שקלים בכל חודש. אנחנו בתוך זה כי אנחנו באמת אוהבים את הריזו ונהנים ממנו. אבל ברור שלא אתלונן אם בעתיד יהיה לנו חלל יפה לעבוד בו במרכז העיר, עם מלא תופים, צבעים חדשים וציוד.
אלי: חס וחלילה הפרינט בהחלט לא מת! כבר אמרתי קודם, בגלל שהעולם שלנו כל־כך דיגיטלי, יש לזה תגובת נגד והתאהבות מחדש באנלוגי. זה רק מתחיל, אתם עוד תראו כמה זה ימשיך להתפשט ולהיות רלוונטי.
״הריזו היא יצור כלאיים, הוא מעין דיגיטציה של טכניקה עתיקה, חיקוי של המראה הידני שמגיע לתוצאה מידית ומקצר תהליכים״
מאיה: אם כבר אז אני חושבת שלשאול מה יהיה בעתיד זו סגירת מעגל. כמו ששיין אמר בהתחלה, הריזו היא יצור כלאיים, הוא מעין דיגיטציה של טכניקה עתיקה, חיקוי של המראה הידני שמגיע לתוצאה מידית ומקצר תהליכים. זה מספק מענה והתאמה למציאות המהירה של היום, ולכן יש לזה קהל שרק הולך וגדל. אני לא רואה את הריזו כ״לחזור לאחור״ או ״החייאה״ של משהו שכמעט מת, אלא דווקא כלקחת את הדברים הטובים משני העולמות הללו של העבר והווה וללכת איתם קדימה.
שיין: האמת שיש לי חלום, כשעליתי לפה חשבתי שאין בכלל מכונות ריזוגרף בארץ, עד שיום אחד גיליתי להפתעתי שבקהילות מסוימות של חרדים משתמשים בריזו כדי להדפיס כל מיני תפילות וכתובות. הם עושים דברים ממש מיוחדים עם עיטורים בדיו מטאלי. העניין הוא שכאשר צריך לזרוק רשתות ישנות של הריזו (המשמשות כ״מאסטר״ בתהליך הדפוס), הם לא יכולים לעשות זאת, מאחר והדפיסו איתן טקסטים קדושים. לכן אני מנחש שאיפשהו בישראל קיים ״בית קברות של רשתות ריזו״ שאני מוכרח לאתר! אני מאחל לעצמי שיום אחד אמצא אותו, אוציא את הרשתות הקדושות מהאדמה ואעשה איתן תערוכה. אני רק מקווה שחב״ד לא יכעסו ויבואו לחפש אותי...
וכמובן שאני גם מחזק את מה שחברי סטודיו זֺהרה אמרו. אני מאחל לכולנו שתחום הריזו רק ימשיך לגדול ולהתפתח בארץ. אני רוצה שאנשים לא יפחדו לבוא ולנסות את המכונה הזו, כי באמת כל אחד מסוגל ליצור איתה דברים יפים. בואו תדפיסו לעצמכם מחברת! או מדבקות! בואו תכינו לאמא שלכם כרטיס ברכה ליום ההולדת! אמהות מתות על ריזו.
3 תגובות
איזה כיף!
😊❤️
באה לנסות! עוקבת אחרי הריזו כבר כמה שנים