האוסף שלי אוסף המחקים של ליאת אבדי

השנה היא 1984. כיתה א'. בתומו של כל יום לימודים, הייתי עומדת בקצה הרחוב של ביה"ס, מביטה אל עבר קצהו השני וממתינה בקוצר רוח לרכב החום. כשאמא הגיעה, היתה ממתינה שאתיישב במושב האחורי, מתבוננת במראה ושואלת איך היה היום. ואני הייתי עונה "בסדר" עם שלוש נקודות בסוף, מקווה שגם הפעם היא תושיט לי את שקית הנייר הצבעונית, הקטנה והמיוחלת ובה מחק חדש.

בסטודיו שלי, משמאל למחשב, מונחות ארבע צנצנות גדושות במחקים צבעוניים ומרגשים. אוסף שהתגבש מאז וממשיך גם היום. המחקים השתנו וגם הדרך להשיג אותם. פעם היו זה אמא ואבא (בימי שישי בעיקר) וגם סבתא שמחה שהיתה באה לבקר ומביאה לי פעם מחק ופעם מסטיק בטעם אבטיח חמוץ מתוק.
אני זוכרת פחות או יותר את הזמן בו כל מחק הצטרף אלינו, ויש כמה שמזכירים לי סיפורים קטנים. יש את הראשון ראשון (לב ורוד בקופסה עגולה), שעד היום שומר על ריח התות שלו. יש את התקליט והנינטנדו של האייטיז ויש את הפחיות - אחת עם מחק-מיץ-עגבניות (עם ריח חזק כזה, שהייתי פותחת וסותמת את האף) ואחת עם מחק-קולה (עם ריח "אמיתי" של קולה שאהבתי). ריחותיהם כבר דהו. למחקים החדשים יש ריח סיני. תעשייתי. של פס יצור נטול רגש.

היום, כל מי שנוסע לחו"ל בסביבתי הקרובה, זוכר את משימת המחקים. על תקן טובלרון. וכשאני נוסעת, אני מקדישה חצי מהטיול לאיתור מחקים. לפני כשנתיים קניתי בברצלונה מחק גדול ויקר במיוחד עליו כתוב "for really big mistakes", ובטיול האחרון בשוויץ קניתי את אותו מחק שוב, הפעם בגרסה צהובה. לאחרונה גיליתי שבחנות הצעצועים מתחת לבית יש המון מחקים מדהימים ובמקום לקנות את כולם בבת אחת, אני קונה כל פעם רק קצת ומבקשת לשים לי אותם בשקית נייר קטנה.

לאתר של ליאת אבדי | לבלוג של ליאת אבדי