הצלליות של מאיר גור־אריה והאריחים של זאב רבן

'החלוצים', הוצאת 'בני בצלאל' ירושלים, 1925. מקור: בידספיריט

״והנה בא הראשון. גור־אריה […] בא והביא את הצליל הראשון של השירה האדירה הזאת המתפרצת״
– מרדכי נרקיס במבוא לחוברת "החלוצים"

בחלק הקודם התמקדתי בטיפוגרפיה המגוונת של מאיר גור־אריה. בחלק הנוכחי אתמקד באיור הצלליות והסטנסילים של מאיר גור־אריה, ובאריחים שאייר שותפו זאב רבן לבנייני העיר העברית הראשונה.

בשנים 1922–1929 מסתיים התהליך הדרמטי של העתקת מרכז התרבות המודרנית העברית מאירופה לישראל. העולים של העלייה השלישית הביאו איתם מגוון רעיונות פוליטיים, חברתיים, ואומנותיים שהיו חלק מן האוונגרד היהודי באירופה, שהשפיעו על יצירתה של תרבות החלוצים בארץ ישראל. המתרגם החיוני של תרבות זו לכדי סמלים היה המעצב גור־אריה, שבשנת 1925 עיצב את הספר ׳החלוצים׳ מאת מרדכי נרקיס בסגנון הצלליות (סִילוּאֶט). הספר הפך להיות הביטוי הגרפי הראשון של תרבות זו.

הצלליות של מאיר גור־אריה

אם נשווה בין היצירות הציוניות השונות כגון ׳ספר יהודה׳ שאייר אפרים משה ליליין או עבודותיו של זאב רבן, אפשר לפרש ולהציע שעיצוב הספר של גור־אריה בא כתגובת נגד לנורמות של סגנון האר־נובו שרווח בעבודות בצלאל והספיק כבר להתיישן עד לאותה תקופה. באיוריו של גור־אריה נעלמו דמויותיו ה"גלותיות" המעוטרות והמוארכות, הנוגות והכמהות של ליליין, ונעלמו גם דמויותיו הכחושות והמעודנות של רבן. במקומן הופיעו דמויות בסגנון אוטופי-ריאליסטי, אנטי־בורגני, וצנוע, התואם ללשון ה"פשוטה" של שפת החלוץ.

הכותרת ׳החלוצים׳ שעוצבה בהשראת הקליגרפיה הערבית

אמנם גם גור־אריה צייר את הצללית כתיאור של מושא הכמיהה, אבל הנימה הרגשית שונה. אם ליליין צייר את פני היהודי הכמה ובכך נתן לו זהות, הרי שגור־אריה מתאר את החלוץ כ"טיפוס" קולקטיבי, חסר אינדיבידואליות, כצללית של עם הבריא בנפשו ובגופו על רקע השמש החזקה. החלוץ לא רק חולם בהקיץ על חזון השיבה לארץ־ישראל כמו היהודי של ליליין, הוא פועל להגשמתו, ברוח דבריו של מ. י. ברדיצ'בסקי: "עברים אנו, ואת לבנו נעבוד". החלוצים של גור־אריה מתארים הווי שנע בין פאתוס חברתי-עמלני לשמחת חיים הומוריסטית וסאטירית בחברה. האיורים מתארים דמויות של חלוצים בלבוש אירופי החופרים במעדר, רוקדים הורה, יושבים לאור פנס באוהל, מסתתים אבנים בכביש, ואוכלים בצוותא.

גם הטיפוגרפיה לא נשארה באר־נובו. לא עוד אותיות זורמות וצומחות בכריכת הספר, כי אם אותיות נסיוניות: הכותרת ׳החלוצים׳ שעוצבה בהשראת הקליגרפיה הערבית, או אותיות בסגנון שנע בין אות "סתם" בעלת מראה גזור וסטנסילי.

אמנות גזירת הצלליות היא עתיקה מאוד, ומופיעה כבר באמנות העתיקה במבני הקבורה במצרים. הסגנון סִילוּאֶט קיבל את שמו משמו של שר־הכספים של לואי ה־15: E'tienne de Silhoutte, שדיוקנו נוצר בטכניקה הזו בשנת 1759. סגנון הצלליות הופך את הדימוי לאייקון, ומדגישה את ״אופי״ האדם בציור. מעצבי יוגנדשטיל במאה העשרים עשו שימוש במדיום הצללית, אבל ההשפעה הישירה על גור־אריה מגיעה כנראה מעבודותיו של אמן צלליות יהודי-ציוני מגרמניה בשם האנס ברָאש, שחוברות אוסט אונד ווסט (מ־1913 ומ־1920) פרסמו את צלליותיו.

גור־אריה המשיך לאייר צלליות נוספות שרובן התפרסמו כסדרות של גלויות. איורים דרמטיים יותר נכללו בסדרת "בראשית" (1933) שבו אייר סיפורים מהמקרא, ו־"שיר השירים" (שלא יצא לאור). סדרת גלויות אחרת מציגה דמויות של תימנים מן ההווי הייחודי של ירושלים. אופי האיורים מזכיר את ההווי העליז המתבטא בחיי היומיום באיורים, ובכך מזכיר את "החלוצים". בהקשר הזה כדאי להזכיר את הדפסי איורי הסטנסיל משנת 1930: איורים בקונטור עבה ובכמה צבעים, המתארים דמויות שונות מארץ ישראל כמו ילדים תימנים בחדר, חלוץ וחלוצה, רועה, אישה קוצרת חיטה, וכו'. דמויות אלה גם הופיעו בסדרת הדפסים משנות העשרים של דמויות שעברו הפשטה צורנית, באופן שקצת מזכיר הדפסי עץ מהאקספרסיוניזם הגרמני.

איורי סטנסיל. 1930 בקירוב. מתוך סדרה של 10 גלויות. הוצאת הדר, ירושלים. מקור: אוסף יוסי שניצר, נס ציונה.

אריחי הקרמיקה של רבן

בשנת 1909 הוקמה ״אחוזת בית״ – עיר יהודית חדשה בארץ הקודש, שבה התיישבו אנשי העלייה הרביעית. בעוד שהעולים מן העליות השניה והשלישית השתלבו בישובים בגליל והתרכזו בעיקר בעבודה חקלאית, עולי העלייה הרביעית (1924–1928) הגיעו מן המעמד הבינוני והיו בעלי אוריינטציה עירונית.

לנגד עיני העולים "מקצף גל ועננה" קמה תל־אביב הקטנה, הבנויה כארמונות חול קטנים בסגנון האקלקטי, שבה השתלבו באופן טבעי אריחי הקרמיקה הדקורטיביים והאוריינטליים (בהשפעת האר־נובו) של רבן. האריחים עזרו לקשר בין אנשי העליות השונות לארץ, ולעזור בלכידותה של התרבות העברית בארץ. חלק מהאריחים מתארים את נופי הארץ, וחלקם מתארים נושאים מיתיים או חקלאיים.

"וגר זאב עם כבש" (ישעיהו יא ו)"קרמיקה בצלאל", מגדל דוד, אריח מזוגג, אמצע שנות העשרים. מקור: בצלאל קטלוג

אחת מהדוגמאות הטובות ביותר היא העיטורים שיצר ל"בית הספר העירוני" (כיום "בית הספר אחד־העם" ברחוב אחד־העם 37). העיטורים מערבבים בין סמלים יהודיים: רימונים, אריות מכונפים, סמלי שבטי־ישראל וציטוטים מהתנ"ך, אבל ההקשר של בית הספר המודרני בעיר העברית הראשונה מאפשר להם לשמש כמסרים ציוניים.

חברון, בחזית בית הספר העירוני. מקור: ויקיפדיה

בצידי הכניסה מופיעים ארבעה לוחות המתארים ערים עבריות: חיפה, טבריה, יפו, חברון. בנוסף, ארבעת הלוחות מאזכרות גם את "ערי הקודש": ירושלים, חברון, צפת וטבריה, שבהן חיו יהודים בארץ־ישראל. חלק מן הנופים נראים מסורתיים, אך בנוף של טבריה צוירה סירה מודרנית על שם המנהיג הציוני מקס נורדוי (נורדאו). אפשר להניח שרבן צייר את תמונות הנוף בסדנתו מתוך הזיכרון, אך נקודת המוצא שלו היתה הנוף הממשי בתיאורי נמל חיפה, קו החוף של תל־אביב-יפו, וסמטאות העיר העתיקה בירושלים.

בתל־אביב תוכלו למצוא את "אריחי בצלאל" בבית־כנסת "מושב זקנים" (אלנבי 89), ב־"בית לדרברג" (רוטשילד 29), ובבית ביאליק (ביאליק 22).
בחלק הבא אגיע לסוף סיפורם של זאב רבן ומאיר גור אריה.