המעצבת האיראנית הומה דלוואראי מציעה אלטרנטיבה לעיצוב ״השטוח״

(Iranians We Love You! (And Your Typography

נדמה שלאחרונה העיצוב השטוח והטיפוגרפיה העדינה והתכשיטית פוגשים אותנו בכל מקום. אפל, גוגל ומייקרוסופט גם הן תרמו למהלך כששינו את התפיסה העיצובית שלהן לשטוחה, חסרת קישוטיות ומינימליסטית אפילו יותר ובכך הכתיבו את הניראות של רוב העולם הדיגיטלי. מנגד להקפדה ולהפשטה של העולם המערבי, עולם העיצוב האיראני מציע גישה שונה בתכלית - עמוסה באורנמנטיקה, שפע ועומק, ובו אחת המעצבות הבולטות היא הומה דלוואראי (Homa Delvaray).

01

דלוואראי (34) מעצבת ואמנית גרפית, גדלה והתחנכה באיראן, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית באוניברסיטת טהרן. כיום משמשת כארט דיירקטור בפרויקטים בנושאי תרבות, חברה וקהילה. היא מציעה אלטרנטיבה לעיצוב השטוח והלא מגרה שמקיף אותנו, כזאת שלא מחויבת לעולם הממסדי והמתורבת או מושפעת מטרנדים זמניים, בעולם שלה אין חוקים, והטיפוגרפיה ניראת כאילו הגיעה מכוכב אחר ורק מחכה שנאמץ אותה אל חיקנו.

הגישה הישירה של העברת המסר לא קיימת בעבודות שלה; הן מורכבות, דינמיות, מהפנטות ולא משאירות לצופה ברירה אלא להשתהות מולן. 

קשה להישאר אדיש אל מול הוירטואוזיות של הטיפוגרפיה הערבית שהופכת לדימוי שמקבל נפח ויוצר עולם תלת ממדי חדש ועמוס עד כדי כך שאפשר בקלות ללכת לאיבוד בתוכו. העבודה המורכבת בשכבות, יחסי העומק, השימוש בפאטרנים ובצבעים בוהקים יוצרים חוויה על גבול הפסיכדלית שפועלת במספר רמות על האינטלקט ובמקביל פונה אל הרגש.

הגישה הישירה של העברת המסר לא קיימת בעבודות שלה; הן מורכבות, דינמיות, מהפנטות ולא משאירות לצופה ברירה אלא להשתהות מולן. התחושה היא שאתה עומד מול חידה שאם תפתור אותה, תצליח לפענח את היחסים המורכבים שעל בסיסן נשענת העבודה.

נדמה שהיא פועלת בגישה אחרת בנוגע לשאלה של מהו עיצוב ומהם התפקיד וההשפעה שלו על החברה. ואולי באיזשהו ניסיון לחינוך למעבר מהעיצוב האחיד וחסר העומק שמפשיט את המסר ובהרבה מקרים לא מכבד את האינטליגנציה של הצופה - לעיצוב מתוחכם שמאתגר את המחשבה ודורש מהצופה להיות מעורב. ואולי מעבר לזה, משנה את התפיסה הקולקטיבית שלנו כצרכנים לגבי איך עיצוב אמור להראות.





אל אתר המעצבת: www.homadelvaray.com



3 תגובות

מעורר השראה, תודה רבה על השיתוף. עושה רושם שתמיד יש מטוטלת כזו שנעה בין מינימליזם וצמצום אלמנטים לבין ריבוי וקישוטיות. אפשר להצביע על אדולף לוס והמודרניזם בארכיטקטורה, או על מלביץ' והסופרמטיזם באמנות, לעומת נניח הפוסט-מודרניזם של מייקל גרייבס בארכיטקטורה או הקיטש האינסופי של ג'ף קונס באמנות. וכמובן זה חל בעוד תחומים - נניח ג'ון קייג' במוסיקה. עושה רושם שכרגע האנשים זקוקים גם לזה וגם לזה, וזה אולי מה שהכי מעניין.