מהפכה טיפוגרפית יידישאית

בחלק הקודם עסקתי בביטוי ה״גותי״ של הרנסאנס־היהודי, כפי שהוא מתבטא ביצירותיהם של אמני בצלאל - זאב רבן ואפרים משה ליליין.

בחלק הנוכחי אמשיך את התנופה שהתחלתי בחלק הראשון, ואעסוק בכמה יצירות טיפוגרפיות יידישאיות מענינות.

דרך אחת ״להימלט״ מן ״השיממון הגוֹפָני״ עליו דיברתי בחלק השני, היתה הדפסי העץ. בהדפס העץ היה ניתן לגלף בקלות יחסית אותיות ואיורים, בשונה מן האותיות ה״מיטלטלות״ (אותיות דפוס בלט) שהצריכו תכנון קפדני, גילוף, ויציקת מתכת. באירופה (וביפן) נוצרה מסורת עשירה של הדפסי עץ מופלאים שנוצרו ע״י מאסטרים כמו אלברכט דירר, הנס הולביין, וקצושיקה הוקוסאי.

במאה ה־19, בהשפעת התנועות המודרניות ואולי בהשפעת ״התחיה הגותית״, זכתה הטכניקה לתחיה אמנותית, שהתבטאה ביצירות רבות במאה ה־20. בתחילת מאה זו יצרו חברי קבוצת ״הגשר״ בגרמניה הדפסי־עץ, אשר סגנונם השפיע על אמני אוונגרד רבים.

בזירה העברית פעלו אמנים־מעצבים כמו סולומון יודובין ויוסף בודקו (שעיצב את ״מהדורת יובל החמישים של כתבי ביאליק״), אשר יצרו רפרודוקציות של הדפסי־עץ שכללו טיפוגרפיה עברית רעננה וגם ישנה. האמן אל ליסיצקי (בו אעסוק בהמשך) עיצב עשרות ספרים עבריים בסגנון מודרניסטי מובהק.

אחד מבאי המשלחת האתנוגרפית היהודית של אנ-סקי בשנת 1912, עליה כתבתי בחלק השני, היה סולומון יודובין. בשנת 1920 עיצבו יודובין ומארק מלקין את ״יידישער פאלקס ארנאמענט״ - ״עיטורי עם יידישאים״ - ספר הכולל חיתוכי לינוליאום. האותיות שעל עטיפת הספר נראות מוזרות מאוד. הן מתאפיינות בקווים מדוייקים, גיאומטריים, ומורכבות מצורות בסיסיות של ריבוע ה״נאכל״ על ידי צורות עגולות. הסגנון שלהן מזכיר מעט את הסגנון הטיפוגרפי הלטיני שנקרא ״egyptienne" או אותיות סלאב-סריפיות (למרות שאותיות אלה נטולות עוקצים עבריים. האותיות שמנות, גסות, אך בעלות עיטורים עדינים (למשל כמו באותיות עי״ן או מ״ם), מה שמזכיר גם אותיות ״פרקטור״ (״גותיות״) מקושטות. האות אל״ף מצוירת באופן שחוזר על עצמו בכרזות ובעטיפות רבות מאותה תקופה - הזרוע הימנית מחוברת לצד התחתון הימני של האלכסון המרכזי, כנראה בהשפעת האותיות הקיריליות. אותיות אחרות מעלות באוב תנועות קליגרפיות ו״משיכות״ לא צפויות, כמו הזרוע הימני, של האות רי״ש ב״אידישער״, או ה״משיכה״ של הקו לפנים האות בטי״ת.

אל ליסיצקי, פוסטר ל״תערוכת תמונות וציורי פיסול של האמנים היהודים״ במוסקבה, 1918

להבדיל מן העבודה הצנועה הזו, הפוסטר הבא עוצב ע״י האמן, הטיפוגרף, הארכיטקט, ונביא האוונגארד אליעזר (אל) ליסיצקי המפורסם, בשנת 1918 במוסקבה. בשנות מהפכת אוקטובר (1917) ואחריה, נהנה האמן היהודי משוויון ביחס לאחיו הנוצרים, ובתקופה קצרת מועד זו שעד לשנת 1922, פרחה הסצינה האמנותית היהודית המודרנית. ליסיצקי מעצב את הפוסטר הזה שכמעט כולו בטיפוגרפיה מגולפת בעץ (הדפס עץ) בשלוש שפות: העברית והיידיש, ובהתאמה גרפית בשפה הרוסית (אותיות קיריליות).

אותיות אלה בעלות מראה מיוחד, ואין שתיים זהות. האותיות, שמנות, אשכנזיות באופיין, אך נוקשות ושבורות, מורכבות בעיקר מקווים ישרים וקצת עגולים. האות למ״ד כפופת תורן (ואפילו שבורה כשצריך, במילה ״פסול״ בצד ימין), ובראשי האותיות ״צמחו״ עוקצים חדים. ייתכן כי זוהי ווריאציה על טיפוסי האות העבריים של המאה ה־19. האותיות נטועות בקרקע, אך גם ״פורקות עול״, פרועות ודוחפות אחת את השניה. חופשיות שכזו עם האות העברית מזכירה עבודות מאוחרות יותר של מעצבים בשנות השישים כמו יוסף באו.

האות אל״ף בכותרת המרכזית מורכבת משלוש צורות, כאשר ה״שידרה״ במרכז הצטמצמה לכדי קו־אלכסוני שמן. יש בכך מעין נבואה קטנה להמשך דרכו של ליסיצקי, שיהיה לאחד ממעצבי האמנות המודרנית המשפיעים באירופה.

האקספרסיביות של האותיות של ליסיצקי ויודובין, הצורות השבורות, והכּבדוּת שלהן, מחברות אותן למכנה המשותף ה״גותי״. אלה לא האותיות העדינות, המקושטות, והאר־נובואיות של ליליין ורבן.

המהלך המודרני של ליסיצקי היה מלא תובנה: לא להתעלם לחלוטין מן המציאות הטיפוגרפית, אלא ליצור וריאציה על הקיים. גם הבחירה ביידיש ובעברית אינה ברורה מאליה - היא הצהרה ברורה על תחיית התרבות והעם היהודי, אשר מפתח את אמנותו העוסקת בנושאים יהודיים - הגשמה והלכה למעשה ל״רנסנס היהודי״ של מרטין בובר. במובן זה הוא מחיה את השטעטל בטיפוגרפיה.

--

ראובן ליף (ליפשיץ), הזמנה לתערוכת בצלאל, ניו יורק, 1

בונוס:

היצירה האחרונה שארצה לעסוק בה בפוסט זה, היא ההזמנה שעיצב ראובן ליף (ליפשיץ) לתערוכת עבודות בצלאל בשנת 1926, שנועדה לגיוס תרומות לבית הספר. אפשר להשוות את העבודה הזו עם העבודה של ליסיצקי, שמונה שנים לפני כן (ראו תמונה).

השוואה בין עבודתו של ליסיצקי לעבודתו של ליף

ייתכן כי המעצב ראובן ליף הושפע מעבודתו של ליסיצקי (1918). לשתי העבודות יש קונטרסט גבוה וקווים אנכיים עבים, אך ליף אייר אותיות בעלות קונטרסט עדין יותר. האותיות של ליסיצקי רבועות ובעלות זוויות חדות, ואלו של ליף עגולות או מעוגלות בבסיסן ומאזכרות אותיות אשכנזיות מסורתיות בעלות עוקצים מודגשים (בעוד שאצל ליסיצקי העוקצים משולשים וזעירים). עבודתו של ליסיצקי היא מודרניסטית במובן שייתכן כי הוא ניסה להגיע לאקספרסיביות רבה, ובכך שיווה לאותיות מראה מופרע, מחודד, ואפילו גס. עבודתו של ליף יותר מסורתית, אך יש בה מן האקספרסיביות. בחלקן העליון הן הרמוניות ואחידות, כיאה לאותיות סת״ם. אך בחלקן התחתון הן אמנם מצייתות לחוקים צורניים אשכנזיים, אך יש להן בסיס בגובה שאינו אחיד שמפריע להרמוניה וגורם לעין להימשך לכל אות בנפרד, במקום להתרכז במסר. בכך, מנתק ליף מגע מעקרונות של טיפוגרפיה ״יפה״, ונוגע בעדינות בהשפעות אקספרסיביות ומודרניסטיות (בעוד שהמהלך של ליסיצקי קיצוני יותר).

--
בפוסט זה הראיתי את תחילתו של שינוי מהלך הדרגתי בתופעת ה״גותיקה היידישאית״: ניתוק הדרגתי מן המסורת של האות היהודית, אל ההשפעות המודרניסטיות מהעולם.

בחלק הבא (חלק ה׳) נעלה הילוך, ונגיע לעבודות המופרעות והמעניינות יותר.