גותיקה יידישאית והאוונגרד היידישאי המושפע ממנו

בסיפור האדונית והרוכל שכתב ש״י עגנון בשנות הארבעים, סוחר יהודי מתדפק על דלתה של אדונית נוצריה ומוכר לה סכין ציד. לאחר שדרכו אבדה ביער האפל, הוא מגיע שוב לביתה, הופך למאהבהּ, שוכח את מצוותיו, ומגלה לחרדתו כי אותה אדונית היא מעין גרסא עגנונית לערפדית קניבלית.

אפלה ״גותית״ שכזו אפשר למצוא בעבודות הטיפוגרפיות שנותרו מן העולם היידישאי של יהדות אירופה החילונית, בתקופה שבין שנות העשרים לשנות השישים של המאה העשרים.

האותיות הרדיקליות מציגות צדדים אפלים, בין יהודיים למודרניים, כיאה לתקופה שבה נוצרו

בפוסט הזה, הראשון בסדרה, אצלול לתוך התופעה, ואציג כמה דוגמאות בולטות למה שאני מכנה ״גותיקה יידישאית״ ולאוונגרד היידישאי המושפע ממנו. חשוב לי להדגיש כי זהו שם כולל להשפעות אמנותיות רבות המתבטאות ביצירות, וכי לא מדובר ב״גותיקה״ אחד לאחד, כפי שאולי מצופה מן הכותרת (אם יש בכלל כזה דבר).

עטיפת הספר ״דאס קלוגע שניידרעל״ מאת שלמה סיימון, ניו יורק 1933

אני מרשה לעצמי לכתוב בצורה חופשית - ללא ביסוס - מכיוון שחלק מהדוגמאות שתראו בסדרת פוסטים זו נוצרו ע״י מעצבים יהודיים גרמניים שוודאי הושפעו לא רק מן התנועות האמנותיות המודרניות כמו הבאוהאוס והמודרניזם, אוונגארד רוסי, פוטוריזם, דאדא, קוביזם, ואקספרסיוניזם הגרמני, אלא מכור מחצבתם - האותיות הגרמניות המוכרות כ״גותיות״ או ״פרקטור״, והאותיות העבריות האשכנזיות המושפעות מהפרקטור בקונטרסט הגבוה שלהן.

לאירועי התקופה ישנו ביטוי חזק ובלתי נפרד מן העבודות שנראה. אם בהשפעת החיים היהודיים הקשים תחת השלטונות הנוצריים, הפוגרומים, זוועות מלחמות העולם, ואירועי השואה (שמתבטאים בספרי הזיכרון שנעשו לאחר תום השואה), האותיות הרדיקליות מציגות צדדים אפלים, בין יהודיים למודרניים, כיאה לתקופה שבה נוצרו. לא רק מעצבים יהודים גרמניים עסקו בסגנונות אלה, כמובן. העולם היידישאי שגשג באירופה וברחבי העולם, והיה עולם ומלואו של תרבות דתית וחילונית, עולם שבו שאפו יהודים למזג את עולמם התרבותי הייחודי עם האופנות האחרונות בעולם האמנות.

״די קופע״ (העֲרֵמָה) של פרץ מארקיש. הוצאת קולטור-ליגע, ורשה, 1922.

החייט הקטן והחכם

הדוגמה הראשונה איתה אתחיל היא עטיפת הספר ״דאס קלוגע שניידרעל״ (החייט הקטן והחכם) של הסופר שלמה סיימון מניו יורק בשנת 1933. האמן שעיצב את הספר ויצר את תחריטי העץ, כנראה איזאק פרידלנדר, יצר אותיות שעטנז המשלבות כמה השפעות כמו האות האשכנזית הקליגרפית, הגיאומטריות המודרניסטית, והעיטורים הראוותניים של האר-נובו. ראו את התורן הכפוף של האות למ״ד המזכיר את אותיות הדפוס האירופאיות, והאות אל״ף המוזרה עם החיבור של הזרוע השמאלית לפינה הימנית התחתונה. למרות הקישוטיות שבאות, יש בה קווים נקיים, ישרים ומעוגלים.

דוגמא זו, למרות שנוצרה כעשר שנים לאחר הדוגמא הבאה, יכולה להציע אפשרות של מעבר הדרגתי מגרפיקה ״יפה״, ״עיטורית״, ״קלאסית״ בסגנון המאה ה-19, למודרניזם הזועק והמפוכך.

אחת מהדוגמאות שצרבו את עיני היתה עטיפת ״די קופע״ (העֲרֵמָה) של פרץ מארקיש. הוצאת קולטור-ליגע, ורשה, 1922. מהדורה ראשונה. כפי שנכתב באתר המכירות הפומביות קדם:

״הקומפוזיציה שעל הכריכה נעשתה על-ידי הנריק ברלוי, משחקת עם שם הפואמה של מרקיש ומזכירה מבחינה חזותית "ערמה" ("די קופּע"). הברוטליות והגסות של מרכיבי הקומפוזיציה – האותיות של הכותרת והמשולשים המצוירים מתחתיהן - תואמות את הטרגיוּת של עלילת הפואמה ואת האנטי-אסתטיוּת הנטורליסטית המתגרה במכוון, שהיא הנימה העיקרית של תיאור הרוגי הפוגרום המופיע בפואמה. היהודים הנרצחים נאספו ב"ערמה" בכיכר העיירה.״

אני לא חושב שהנריק ברלוי, הגרפיקאי והצייר היהודי-פולני יכל ליצור עיצוב יותר אפל, יותר דוחה (ובזוועתו הוא מצטיין במטרה שלשמה עוצב), ויותר מסקרן. האסתטיקה אפלה - צהוב (מלוכלך?) על שחור שנראה לנו היום מאוד שואתי. האותיות - שבורות, מעוותות, לא הרמוניות, כנראה בהשפעת קונסטרוקטיביזם רוסי או פוטוריזם, מוטלות בגבב בלתי קריא. קווי המתאר שלהן זועקים לשמים. נראה שהמעצב ניסה, ברוח האוונגרד, לשבור את כל מה שהיה ברור וממוסד באותיות העבריות הקדושות, ויצר עטיפה שנראית כמו תפאורה מ״הקבינט של ד״ר קליגרי״.

בפוסט הבא אחזור אחורה, אל המקורות הטיפוגרפיים העבריים והלטינים של העולם היידישאי שחרב, ושהשפיע על המעצבים השונים. לאחר מכן אסקר קצת מהטיפוגרפיה היידישאית המודרניסטית.