בחלק הקודם של סדרת הכתבות הזו, שיתפתי כמה פנזינים מרחבי העולם, ובחלק הזה אתמקד ביבול המקומי. תוך כדי כתיבת המאמר הזה, מצאתי במחשב פסקה שכתבתי בשנת 2013 (כהכנה לפנזין קליגרפי שלא זכה לחיים), וזו לשונה:
״לקראת אסתטיק(ות) חדשה - (מוות למניפסטים) - הפנזין מת, יחי הפנזין החדש. עיצוב של פנזין כיום במתכונתו העיצובית הישנה - זירוקס, הדבקה, קולאז' - הוא קלישאה שמאחוריה לא עומד אלא הרצון לעשות "פנזין" - כזה שיהיה דומה למה שאנחנו מכירים כפנזין. אני מניח שסגנון עיצוב הפנזינים המקוריים (בשנות השבעים והשמונים) היה תולדה של האמצעים הזמינים. כלומר, במאה העשרים, בהיעדר מחשב ביתי, הברירה היחידה של הפנזינאי/ת שרוצה לפנות לכמה שיותר אנשים, הוא לפנות לבית הדפוס הקרוב ולצלם במכונת זירוקס ענקית את הקולאז'ים שיצר/ה במו ידיו/ה. אפשר להניח שרוב מעצבי הפנזינים לא ידעו להשתמש בטכניקות דפוס אופסט ובניירות ברומייד כמו מעצבים שלמדו את המקצוע במוסדות מוכרים. אם יש בכך אמת, ייתכן כי האסתטיקה היתה תולדה של חוסר ידע עיצובי מקצועי ושל הטכנולוגיה הקיימת. אבל משום מה, היום מעצבים פנזינים באותו סגנון ממש, עד כדי כך שמנסים ״לזייף״ ולגרום לעיצוב להיראות כפי שאמור להיראות ״פנזין״. זהו התקן המוכר. בימינו אין ממש סיבה לשימוש בזירוקס לשם הפצת מידע ברבים, או לשימוש בקולאז'ים מתמונות בעיתונות (למרות שזו עדיין אפשרות עיצובית), כאשר גוגל מספק לנו קישורים לכל תמונה שנצטרך.״
כשאני קורא את הטקסט הזה היום, אני מרגיש שאיבדתי איזו ודאות שהייתה לי כשכתבתי אותו. האם הנטייה הזו לעיצוב הדומה לעיצוב הישן, מעידה על חוסר מקוריות או להיפך - על הערכה של איכויות מהעבר? האם שינוי טכנולוגי מצדיק כל ויתור על איכויות מהעבר? היום קשה לי לדעת מה הוא פנזין ומה הוא קלישאה וחיקוי. האמירה הפוסט־מודרניסטית שאין אמת אחת, יוצרת מצב שהכל ״נכון״. אך אם הכל נכון, האסתטיקה המוכרת של הפנזין, מרגיש כל כך שחוק? במובן מסוים, אני חש כי הסגנון המרדני וה״אנטי־עיצוב״ איבדו את הסיבה הטכנולוגית שלהם, ואולי גם את החן שלהם.
דוגמה לאסתטיקה של פנזין פאנק משנות השמונים
זו שאלה של אסתטיקה, וגם שאלה של קונספט, ובתור מעצבים אנחנו נעים בין שני הקטבים הללו. אסתטיקה ללא קונספט או ללא הכרזה תרבותית ברורה, נחשבת לרדודה ולנאיבית בעולם העיצוב המודרניסטי. היא מעשה שלא בא לשנות את העולם, אלא לעשות לצופה נעים בגב. אסתטיקה ללא קונספט היא ה"משת"פית" של הקיים, היא מעתיקנית, היא חסרת מקוריות, היא הבינוניות בהתגלמותה. לעומת זאת, קונספט ללא אסתטיקה נחשב גם לכשלון לפי הגישה המודרניסטית. זאת מכיוון שהוא רעיון לא ממומש שנשאר בתחומים מאוד בטוחים, לא תקשורתיים, ולא נגישים, כמו ביצירות רבות ומפורסמות בעולם האמנות העכשווי.
בדיאלוג "פידרוס״, משווה סוקרטס (או אפלטון) את הרציונליות והאינטלקט של האדם לרוכב עגלה. הרכב צריך לשלוט ולכוון את הסוסים הרתומים לעגלה שהם אלגוריה לגוף. בראייה עיצובית עכשווית, אפשר לומר שהאסתטיקה היא הסוס (או הנשמה), והקונספט הוא הרוכב. אסתטיקה ללא קונספט לא מצליחה לאתגר את הצופה, וקונספט ללא אסתטיקה נכשל לקרום עור וגידים. השניים תלויים אחד בשני, אך ברור מאוד מי שולט לפי התפיסה הזו.
ייתכן שהפתרון לשאלת הפנזין, הוא בשילוב אסתטי וקונספטואלי. אפשר להשתמש באסתטיקה הישנה כמחווה, אך מבלי להעתיק את האסתטיקה הזו אחד לאחד. אפשר לנסות לשנות, לעשות רמיקס או ליצור וריאציה חדשה על אסתטיקה ישנה. אפשר גם לנסות לתת תשובות מהותיות לבעיות האמיתיות של זמננו בעזרת העיצוב. כמו כן, ניתן גם לנסות להעצים את הנוכחות המקומית של היוצרים ולעשות שימוש חכם בטיפוגרפיה ובטקסטים בעברית, ערבית, רוסית, ואמהרית. ייתכן שלנוכח הקלישאות, דווקא הסיטואציה שבה מופקות חוברות מושקעות, מעוצבות, מלאות בתוכן אמיתי, ובעלות קונספט מגובש, תהיה יותר מעניינת מהפנזין ה״גנרי״.
אסתטיקה ללא קונספט לא מאתגרת את הצופה, וקונספט ללא אסתטיקה לא מתפתח
כהמשך לצורת החשיבה הזו, בחרתי כמה פנזינים מהאוסף של אחי, שחשתי שבמובן הקונספטואלי הם יוצאי דופן מהשאר. פריט ראשון הוא ״שפמים״ שעיצב רוי שריזלי, המוצא לאור במהדורה מוגבלת מדי רבעון על ידי ״האגודה להשבת השפם״. זו חוברת בגודל A4 העוסקת בשיער הפנים החביב לאורך ההיסטוריה. שפם זו אמירה, וכמו שנאמר בסדרה 'Family Guy', לשפם גדול נלווית אחריות גדולה. הכריכה מעוטרת בהטבעת זהב של איור מקורי מהמאה ה־19 ובו מגן מעוטר בגברים משופמים. תוכן העניינים המשעשע מציג מספרי עמודים המלווים בשפמים - לכל כתבה יש שפם שונה המייצג את האישיות בעלת השפם, החל מהרודן סטאלין וכלה בשחקן רון ג׳רמי. ההדפסה בשחור זירוקס, עימוד הטיפוגרפיה השקטה והתוכן הקצרצר, יוצרים עניין אמיתי בטקסטים ובתמונות שנלקחו ישירות מויקיפדיה. ובקיצור, הייתי רוצה לראות עוד סטודנטים לעיצוב שימכרו את הפנזינים שלהם.
רוי שריזלי - שפמים. מתוך תוכן הענינים
רוי שריזלי - שפמים. כפולה מתוך הפנזין
עוד פנינה שמצאתי היא מעין קטלוג של פסטיבל הפנזינים האל־לאומי השלישי משנת 2012, המעוצב בצורה עדינה ומוזרה כאחד. הקטלוג מכיל מעין דגימות שטח של כל מיני פנזינים שנמכרו באותו פסטיבל, טורי דיעה קצרצרים, מפות של התחנה, ועוד. בקטלוג הודפס מאמר שכתבה ג'קי פאנק שכותרתו ״פנזין באינטרנט זה לא כיף״. המאמר קולע לבעייתיות של העברת מושג הפנזין למדיום המקוון. בעמוד אחר הודפסה תמונה חיוורת של חוברונת עדינה עטופת מלמלה - ״בעד ונגד פירוש״ של חכים ביי בהוצאת ״תחנת נייר״. לפי הבלוג של מתי שמואלוף, מערכת ההוצאה כוללת את ענת ברזילי שכנראה מפיקה את פסטיבל הפנזינים, צחי אבינועם, אבי בוחבוט, ודנה גז.
כפולה מתוך קטלוג הפסטיבל האל־לאומי 2012
כפולה מתוך קטלוג הפסטיבל האל־לאומי 2012
המאייר והאמן המתקרא רותם מקרית גת, אייר את ״פירמידות הפוכות״ בשנת 2011. זו חוברת A5 דקה המודפסת על נייר פשוט. הכריכה לבנה ועליה כיתוב דקיק וצנוע בעפרון לא מודפס, עם חותמת של רוזטה שמופיעה גם במעטפה החומה שהכילה את החוברת. בכפולה הראשונה שלה מופיע איור דחוס בפרטים, מעין זרם תודעה בדיו, והפרטים מופיעים בהגדלות שונות בשאר דפי החוברת. הפעולה של ההגדלה היא טריק עיצובי עתיק שמצליח בכל פעם: מחד היא מאפשרת לצופה להתעמק בפרטים שקל לפספס, ומאידך היא מטעינה את מה שהיה קטן בעוצמה גרפית. בדומה לאמנות של רוי ליכטנשטיין ואנדי וורהול, היא הופכת את השולי, החלש, והמשוכפל - לעוצמתי ובעל נוכחות. קווים דקיקים מתעבים ומקבלים אופי, טקסטורות מופיעות. הפוקוס משנה את המסר.
רותם מקרית גת - כפולה מתוך פירמידות הפוכות
הפנזין Sex picnic של טאנט ואונגה מחבורת Broken fingaz הוא תענוג מיוחד. זהו מעין קטלוג לתערוכה שהציגו ב־Man Gallery שבלונדון, שהודפס במהדורה מוגבלת של 400 עותקים (העותק בידי אחי הוא מספר 325). ההשקעה הרבה בהדפסת הריזוגרף* על נייר ממוחזר בצבעים בוהקים, ניכרת בתוצאה. הצביעה הסלקטיבית והטקסטורה נותנים לצופה את התחושה שהחוברת נֶהֱרְתָה בליל אהבה שבו השתתפו אוברי בירדסלי, הוקוסאי, הירונימוס בוש וכותבי הקאמה סוטרה. האיורים המפורטים נעים בין משיכה אירוטית לרתיעה נקרופילית, ובכך ממשיכים את פועלם של האמנים.
טאנט ואונגה (ברוקן פינגז) - כפולה מתוך sex picnic
cטאנט ואונגה (ברוקן פינגז) - כפולה מתוך sex picnic
בנוסף, התרשמתי מהפנזין Suck On The Titties שאייר אונגה, כנראה כמה שנים לפני כן, עם הכריכה המצוירת והדפים שנצבעו בידי האמן (אפשר לראות שהצבע התפשט לצד השני של הדף). גם הגליון השני מוצלח, ומכיל פנינים כמו ״יום כיפור לרייטרים זה כמו יום האם למוכרי פרחים״, ו־״אם את אוהבת אותי כל כך, למה את אומרת לי את זה כשאת על אם.די?״.
בחלק הבא והסופי אשתף את הקוראים בעוד פנזינים ישראליים, שעם הזמן הפכו פריטים נחשקים.
*ריזוגרף - טכניקת דפוס דיגיטלית בעלת מראה שמזכיר הדפסי רשת ידניים. בגלל הטעויות הקטנות בדפוס, ובגלל עלות נמוכה להפקה של עותקים צבעוניים רבים, הפכה הטכניקה לפופולרית בקרב פנזינאים.
