בחלק הקודם הסברתי בקצרה מה זה פנזין, והרחבתי מעט על תרבות הפנזינים הישראלית. בחלק הזה אספר כיצד קרם אוסף הפנזינים של (אחי הקטן) סחוגי עור וגידים, ואוציא ממנו כמה פנזינים לועזיים.
כשטסנו לברלין בשנת 2012, התרשמנו מעושר הפנזינים בעיר
אחי פקד את פסטיבל הפאנזינים האל־לאומי בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, וקצר עימו יבול דק ומובחר של פאנזינים. על המדף שלו נחים גם אורחים שהגיעו בקופסאות עם הטיול שלנו בברלין, וגם חברים שנקנו באמזון. כשטסנו לברלין בשנת 2012, התרשמנו מעושר הפנזינים בעיר. אפשר למצוא אותם (הם נקראים בגרמניה ״Zines״) למכירה במוזיאונים, בגלריות, בחנויות אופנה ואביזרים בחנויות תקליטים ובעיקר בחנויות קומיקס.
פנזין אחד שזכור לטובה היה בכלל חוברת המיועדת לילדים המבקרים במוזיאון האמנות המבורגר בנהוף. החוברת היתה מאוירת להפליא ומודפסת בצבעים זרחניים שהפכו אותה לפריט נחשק בעינינו. זה גורם לי לחשוב על זה שעיצוב לילדים במוזיאונים יכול להיות חוויה מאוד משחררת וכיפית למעצב, מכיוון שהם קהל שאין לו הרבה התניות קודמות, ולכן ייתכן שקל ״למכור״ לו רעיונות חדשים ויוצאי דופן.
את בולמוס הפנזינים והספרים סיימנו בחנות מדהימה וזולה לספרי אמנות. קנינו בה כל כך הרבה ספרים, שהיינו צריכים לתכנן כיצד נשלח אותם הביתה. נסענו פעמיים עם מונית לסניף הדואר, וארזנו על רצפת הסניף כ־4 קופסאות קרטון עמוסות כל טוב. תווי פניהם הטווטוניים של לקוחות הסניף התקדרו למראה שני תיירים חצופים המשתוחחים לרצפה, שהפריעו באופן כה נפשע לסדר ולטעם הטוב. זוהי שערוריה!
חרף מאמצינו, החבילות שנשלחו דרך הים לא הספיקו. נשארו לנו עוד ספרים! היינו צריכים לטוס לארץ כשמזוודותינו מתפקעות. כעבור חודשיים תמימים של המתנה מתישה, העפילו החבילות לסניף הדואר המקומי; מוכות וחבולות, עטויות תכריכי נייר דבק ומרופטות כמומיה אחרי מטווח. למרות התלאות, החלום התגשם עבורנו. אני וסחוגי הוקפנו בספרים איכותיים ומרתקים על אמנות ועיצוב, שבחלקם אני עוד נובר עד היום. למשך תקופה של שנתיים לאחר מכן, לא הרגשתי כל צורך לקנות ספרים.
סדר, יודע כל זב חוטם, הוא הגבול הדק המבדיל בין אספן - לאגרן כפייתי
על מנת שאוכל לכתוב את האמור כאן, הסכים אחי להעביר לי את האוסף שלו למשך השבוע בשתי שקיות קרטון, ובלבד שאשמור על הסדר הקדוש לפיו מסודרים הפנזינים. סדר, יודע כל זב חוטם, הוא הגבול הדק המבדיל בין אספן - לאגרן כפייתי. לכן ניגשתי בחיל ורעדה למשימה ושלפתי מספר פריטים שאני חושב שיעניינו את קהל קוראינו.
הפריט הראשון שכדאי להזכיר הוא לא פנזין, אלא ספר עב כרס העוסק בפאנזינים - Fanzines - The DIY revolution שכתבה טיל טריגס (Teal Triggs). זוהי האנתולוגיה המושקעת והמספקת ביותר שראיתי (ועד כה ראיתי ככל הנראה רק אחת) על תופעת הפנזינים בעולם, משנות השישים ועד ימינו, הכוללת תמונות ענקיות וטקסטים מעניינים. הביקורות על הספר די שליליות, מכיון שמסתבר שהכותבת לא טרחה לבקש רשות מן היוצרים המקוריים או לבדוק את אמינות הטקסטים שכתבה מדם לבה (שהתבררו כמוטעים). עם זאת, כחוויה ויזואלית, אני ממליץ עליו בחום רב.
כפולה מתוך ספרה של טיל טריגס - fanzines
במקום אחר על המדף - הצבע הסגול העמוק של ה־Ultraviolet Magazine בולט לעיניים. כותרת הגליון השני ״And Justice for All״ (שלקוח משם אלבומם הידוע של מטאליקה) עוסק בשלושה בני נוער שהואשמו ברצח ברוטלי שביצעו לכאורה בשנת 1993 בממפיס. הם נידונו למאסרי עולם ולעונש מוות, ומשם החלה סאגה משפטית ארוכה. למעשה, טוענת נסי דה וויט שיצרה את המגזין, פשעם היחיד היה להאזין למוזיקת מטאל וללבוש שחור. המגזין עוסק בחוסר הצדק שבו נשפטו על ידי מערכת המשפט האמריקאית, ובחיבור שבין המסורת הקתולית בדבר השטן והעוסקים בפולחנו, לבין ההתנגדות הנוצרית למוזיקת המטאל בשנות התשעים. המגזין מעוצב בצורה מעניינת, בצבעי סגול ושחור וברגישות טיפוגרפית.
הפנזין המושקע ביותר שראיתי הוא חוברת מאוירת של האמן הברלינאי Atak שאייר את הפואמה Ada של הסופרת האמריקנית־יהודיה גרטרוד שטיין. האיורים הם חסרי מנוחה, מפוצצים בצבעים משלימים בשקיפויות, הסטות דפוס, ופאטרנים בהשראת טכניקת הדפוס ״כרומוליתוגרפיה״ ומלאים בהתרחשויות ופרטים. ההשקעה בפרטים גורמת לי להזכר במה שאמר לי אבי בוחבוט (כתבתי עליו בחלק הקודם) - פנזין יכול להיות זול ומשוכפל, אבל הוא יכול להיות גם פריט יחידאי ויוקרתי שמיוצר בכמויות קטנות לקהל מאוד אנין ומצומצם.
חווית הדפדוף בחוברת יוצרת תחושה של עומס פסיכדלי, של טריפ שהלך יותר מדי רחוק, קצת כמו בציורי החתולים של לואיס ווין. הטקסט גם הוא יוצר חוויה עמוסה על סף הקריאות, וייתכן שהאותיות צוירו באופן ידני. החוברת כוללת עטיפה עם שרוולים ופוסטר מצורף שמאפשר לקורא לגזור את כל הדמויות והחפצים מתוך הסיפור (כן, מי יהרוס יצירת מופת שכזו?)
כפולות מתוך החוברת.
הפנזין-קומיקס San Fran) Sicko) פורסם ב־1995 ע״י הקומיקסאי השוודי מאטס סטרומברג , והוא עשוי מהחומר שממנו עשויים החיים עצמם (כך על פי מאטס) - הזבל. בעולם זבלי יש עיר מזובלת שבה חיים שני זקנים זבולים וסרוחים (אבל מצחיקים) שעושים אחד לשניה את המוות עד שיבוא המוות. כמו במחזות של חנוך לוין, הדמויות הפתטיות והאהובות מתנודדות על הקו הדק המתוח בין צרכים ומאווים בלתי מסופקים ונשלטים לבין הרצון לאהבה. זה קומיקס יפה בגועלו, המצוייר בסגנון קווי בשחור ואדום.
עמודים מתוך הפנזין SICKO
הפריט האחרון להיום הוא לא פנזין בכלל, למעשה הוא כמעט ההיפך מפנזין, אבל חשבתי שיהיה נחמד להראות אותו. זהו ספר עב כרס של קומיקס יפני (״מאנגה״) המודפס בדפוס רוטציה בצבע שחור על נייר עיתון זול וממוחזר בגוונים משתנים. הספר הוא בעצם אסופה של חוברות קומיקס בשם Baki the Grappler (ביפנית זה ״גורהפפורה באקי״, ובעברית זה נשמע יותר טוב - ״באקי המתאבק״) שיצר המאייר קייסוקה איטקגי. עם זאת, העלילות שבחוברות לא עוסקות רק בבאקי. באותה חוברת תמצאו גם את ״Exciting Wild Boy" - סיפור פנטזיה על מפלצות, ועוד סיפורים העוסקים בגיבורי ספורט, רומנטיקה, ודרמה משרדית.
שער של חוברת מאנגה
ביפן, המאנגה היא תעשיית ענק. קהל צרכני המנגה הוא קהל נאמן (50 אחוז מהיפנים קוראים לפחות חוברת אחת בשבוע) אך בעל דרישות גבוהות. אמני המאנגה צריכים לעבוד קשה על מנת לספק את התאווה היפנית למנגה. לעיתים הם נדרשים לפרסם חוברת קומיקס אחת תוך שבוע, כאשר חוברת יכולה לכלול כמה סיפורים, וכל אחד כולל בערך 150 פריימים (ריבועים מצוירים).
חוברת המנגה היא חוויה של עושר אבל גם של רעש אדיר. העושר והעומס הזה רחוק מאוד מהסטיגמה על יפן המינימליסטית. אפשר לומר בזהירות שביפן רוב התוצרים פופולאריים כמו הספרים, עיצובי הדפוס, השלטים ואפילו אתרי האינטרנט מאופיינים בדרך כלל בדחיסות ובקקופוניה של מידע. כל שריד של חלל לבן יפוטם בטקסטים, איורים, ותמונות.
אחרי שנגעתי בכמה פנזינים מחו״ל באוסף, אעסוק בכתבה הבאה בפנזינים ישראליים, ובביקורת האישית שלי על הפנזין בימינו.
כפולה מתוך חוברת מאנגה
