האוסף שלי אוסף הפנזינים של סחוגי - חלק א׳

לפני שנחשף לאוצר החוברות המודפסות והמצוירות של אחי הקטן, ארצה לסקור בפניכם את מושג הפנזין ואת קורותיו עד כה בארצנו הקטנטונת

בטור האחרון התעמקתי באוסף התקליטים של אחי הקטן סחוגי, וסקרתי את האוצרות הטיפוגרפיים שלהם. בטור הזה בחרתי להתעמק באוסף הפאנזינים והמגזינים שלו, שיש לו תמהיל טוב (לצרכינו) בין יצירה מקומית ליצירה ממקומות אחרים. אבל לפני שנתחיל עם האוסף, אעסוק בחלק הזה בתופעת הפנזינים באופן כללי. אני רוצה להודות בהזדמנות הזו למעצב אבי בוחבוט שעזר לי בכתיבת המאמר.

מושג הפנזין הוא הלחם בין Fan, כלומר מעריץ, ו־Zine, קיצור של "מגזין"

ויקיפדיה, מושג הפנזין (באנגלית Fanzine), הוא הלחם בין Fan, כלומר מעריץ, ו־Zine, קיצור של "מגזין". מדובר בכתב עת לא־מקצועי הנוצר על ידי אוהדים בתחום ספציפי שעניין אותם. ליתר דיוק, המילה fan שאובה מ־music fan. פנזינים רבים עסקו במוזיקה ובתת־תרבויות מוזיקליות. התופעה נרחבת וכוללת תחומי עניין רבים: ישנם פנזינים העוסקים בקולנוע (במיוחד בסרטים שלא הצליחו בקופות המסחריות או כאלה שהיו מחוץ למיינסטרים וזכו למעמד "סרטי קאלט"). ישנם פנזינים מאוירים, שנוצרים על ידי מאיירים וקומיקסאים. פנזינים אחרים מוקדשים להעלאת מודעות למטרה פוליטית או חברתית, כמו התופעה הנרחבת של פנזינים העוסקים בענייני מגדר ומיניות.

קשה להבין זאת היום, אבל עד לפני כמה עשורים, לפני פרוץ האינטרנט לחיינו, היה מאוד קשה להפיץ ולהשיג חומרים כתובים ומצולמים של תת התרבות (subculture) או תרבות הנגד (Counter Culture) האהובה עליך, אם אלה לא סוקרו על ידי המדיה המיינסטרימית. הפנזין איפשר להפיץ את המידע ולבנות את הסצינות שמסביב לז׳אנר מוזיקלי או להקה. למעשה, הפנזין היה שופרו של החלש בתקופה שבה הפצת מידע הייתה אמצעי הנשלט בעיקר על ידי גופים גדולים. רק התפתחות האינטרנט בשנים האחרונות איפשרה לכל אדם לפתוח ערוצי תקשורת מגוונים ולהגיע לקהל רחב.

 

שערי פנזינים משנות השבעים ומשנות התשעים, מספרה של טיל טריגס 'Fanzines'

מבחינת עיצוב ותוכן, מדובר בתוצר דפוס הכתוב לרוב בכתיבה חובבנית, ובעל מראה של "אנטי-עיצוב" - מתוך עבודה לא מקצועית, על ידי אוהדים שאינם בעלי ידע בתחום, הנוצר באמצעים ביתיים. בדרך כלל בטכנולוגיות לשכפול בעותקים ספורים, כמו מכונות זירוקס, מכונות כתיבה או מדפסות ביתיות.

האסתטיקה הזו היא תגובת־נגד למקובל בעיצוב הגרפי

לכן הפנזין מתייחד בזכות אותה אסתטיקה מסוימת המאופיינת בהדפסות בצבע אחד על נייר זול, בטקסטים לא מעוצבים הכתובים במכונת כתיבה או בכתב יד, באיורים ידניים ובקולאז׳ים ובתמונות משוכפלות וגזורות. האסתטיקה הזו היא לעיתים תגובת־נגד למוסכמות המקובלות בעיצוב הגרפי שהיה קיים באותה תקופה. בהגזמה, הפנזין ה"מסורתי" של שנות השבעים קרא תיגר על הדברים שאנחנו כמעצבים גרפיים מקפידים להשיג: רוחב שורה מומלץ, קומפוזיציה המיועדת להקלה על הקריאות, היררכיה, גופנים קריאים, איפוק מסוגנן, שימוש בגריד וכו'. הפנזין לוקח את המידע ודוחס אותו, אולי כי החלל הלבן אינו נחשב לכלי עיצובי בעיני מעצביו.

שער פנזין מתוך ספרה של טיל טריגס 'Fanzines'

אסתטיקה זו מעניינת, מכיוון שהיא לרוב תוצר של פירוק מחדש של תרבות המיינסטרים - הדימויים והגופנים הזמינים בעיתונים ובמגזינים עוברים פירוק, גזירה, חיתוך והדבקה. זו המקבילה הגרפית לרמיקס המוזיקלי או הקולנועי. זו תופעה עירונית ומקומית, שעורכת מחדש את הסדר הקיים ונותנת לו משמעות חדשה ואישית.

סגנון זה הוא שהפך מזוהה עם המושג "פנזין" ומקורו בתקופות העיקריות של פרסום הפנזינים, בין שנות הארבעים לתשעים של המאה העשרים. התקופה המשמעותית ביותר בהיסטוריה של הפנזין היא כנראה סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, כאשר נוצרו פנזינים רבים ברוח ה"עשה זאת בעצמך" של תנועת הפּאנק.

כיום, למרות האינטרנט, הפנזין לא מראה סימני דעיכה. משוחרר מן הצורך להעברת מידע לקהל קוראים, הפך הפנזין ממכשיר להפצת מידע לכדי כלי אומנותי ואמנותי. הערך של הפנזין הוא (כך על פי אבי בוחבוט) ב"טקטיטיליות" שלו. אוהדים רוכשים כיום פנזינים מכיוון שיש ערך לעובדה שהם מודפסים. יש ערך לפיזיות שלהם, לעובדה שניתן למשש, להחזיק ולאסוף אותם. למרות שניתן לקרוא קומיקסים באינטרנט בקלות רבה, פריטי פנזינים מאוירים או קומיקסים הופכים להיות פריטי אספנות.

בארץ קיימת תרבות פנזינים קטנטונת של אוהדים נאמנים שהמשיכו לפתח אותה לאורך השנים ולתמוך ביוצרים שלה. אנסה לסקר כאן באופן שטחי כמה יוצרים מרכזיים, אך חשוב לציין כי ישנם טקסטים מפורטים יותר העוסקים בנושא. כדאי לקרוא את הכתבה באתר "העין השביעית" המסקר את הנושא בצורה יפה מאוד, וגם מפנה לעוד כתבות מעניינות.

סירופ 1 - פנזין קומיקס מאת זאב אנגלמאיר, 1998 מתוך ויקיפדיה

אפשר לציין לטובה את "אבות המזון" המקומיים שהדפיסו בעיקר פנזינים מאוירים כמו זאב אנגלמאיר, דודו גבע, אמיתי סנדי וחבורת "סטיות של פינגווינים" (על חלק מיצירותיהם אכתוב בחלקים הבאים). פנזינים כאלו הם יצירות איוריות בעלות רמה אסטתית גבוהה מאד - גם אם הם שואבים מאסטתיקת זירוקס/שוליים. מדובר בעצם בפנזינים ויזואלים: יצירות קומיקס/איוריות ולא מן הז'אנר החובבני. להבדיל, היוצר קובי אור הוציא פנזינים (כגון "חמור") המאופיינים יותר בריבוי טקסטים ובתמונות מצולמות.

ה"סצנה", במירכאות כפולות, קמה לעיתים לחיים עם פתיחת פסטיבל פנזינים כמו פסטיבל הפנזינים האל־לאומי שנפתח בשנת 2012 בתחנה המרכזית החדשה. הפסטיבל היה מאורע משמעותי וסחף יוצרים צעירים רבים שהחיו את הפיל הלבן ונתנו לו משמעות, גם אם לכמה שעות. על חלקם נרחיב בחלקים הבאים בסדרת הכתבות ונעסוק בכמה יוצרים עכשוויים, כמו עידו הירשברג ואריאל וויסמן.

יוזם הפסטיבל, יוסי למפל, גם ייסד את הוצאת הספרים/פנזינים "תחנת נייר". ההוצאה פרסמה עד כה מספר גיליונות בעברית וערבית שהוקדשו לנושאים/אנשים שונים, ורובם כוללים אלמנט יחידאי של עבודת יד כמו תחרה המודבקת לחוברת, או תמונות המודפסות מפילם ומודבקות על דף החוברת. כדאי לקרוא את הפוסט הזה העוסק ביוצרים. את הפנזין האחרון של תחנת נייר "קובי אור/הטיסה" יצרו יחדיו אבי בוחבוט ויוסי למפל, והוא ראה אור לפני כחצי שנה. בימים אלו הם עובדים על פנזין חדש שיוקדש ליצירותיו של מוריס, מוסיקאי וסטורי־טלר ירושלמי נערץ.

יש לי פינה חמה בלב למעצב אבי בוחבוט. העבודות שלו כאילו לקוחות מעולם אחר, וכן תחומי העניין שלו. יש בהן שילוב מוצלח של מוזרויות ודיוק. את הפנזין "חמור" עיצב כסטודנט בבצלאל כמחווה ליוצר קובי אור, ויש בו תמהיל מעניין בין האסתטיקה של הפנזין ה"מסורתי" לבין טביעת עין של מעצב בוגר.

כפולות מתוך הפנזין "חמור" בעיצוב אבי בוחבוט - מלל: קובי אור

השנים האחרונות מאופיינות בהכרה ממסדית משמעותית באיכויות של היצירה ה'פנזינית' המקומית. ב־2008 ה'ברווז' של דודו גבע ז"ל קבע עובדות בשטח והתיישב על גג העיר, ובשנת 2015 נפתחה תערוכת מחווה בשם "עדיין אופטימיים - אמנים מציירים דודו גבע" במכון הטכנולוגי חולון. במאי 2017 נפתחו שתי תערוכות העוסקות ביוצרי פנזינים במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; הראשונה בשם "מלחמות הזירוקס" שאצרה ענת גורל-רורברגר, עוסקת בשלל פנזינים שנוצרו בארץ עד ימינו. התערוכה השניה בשם "פחחד" שאצר אורי דרומר, עוסקת בעבודותיו של היוצר והמעצב מישל אופטובסקי. במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל נפתח ב־2014 קורס עיצוב פנזינים בהנחיית ענת קציר (כך גם בעוד מוסדות גבוהים לעיצוב).

בגלרייה מנשר משיקים את הפנזין K9שושקה המיתולוגית, הדמות שיצר המאייר זאב אנגלמאיר, זכתה לקרום עור וגידים ולככב בתערוכה של אנגלמאיר בבית העיר תל אביב ב־2016, ולמקום נוח במיינסטרים. אפשר לומר שתרבות השוליים בארץ משתלבת יפה בעידן האינסטגרם, וגם זוכה להכרה בחוגים גדולים יותר.

בחלק הבא בסדרת הכתבות אתחיל לסקר פנזינים לועזיים מתוך האוסף של אחי, ואסיים בקינוח יפני.

למקורות נוספים:1. עשו זאת בעצמכם: חמישה פנזינים שאתם חייבים להכיר2. היום שבו יאזלו חלקי החילוף של מכונות הזירוקס



תגובות פייסבוק